מורגלא בפומיא של מצביעי מפד"ל שבטרם הולכים לקלפי, יש ליטול גלולה נגד בחילה, אות וסימן לחוסר שביעות הרצון של הבוחרים מהנהגת מפד"ל. נראה כי אין מפלגה עם בוחרים כה ביקורתיים כמו המפד"ל. אף בקרב הבוחרים הנזכרים בהצבעתם ישנה תחושה שלפיה, עיקר עיסוקם של נבחרי מפד"ל הוא שימור מעמדם ותפקידם (מה שנקרא 'נצמדים לכיסאות'). התנהלות המפלגה לאחרונה מחמירה את ההשקפה הזו, לפחות אצל חלק מהבוחרים, ודווקא היותר אידיאליסטים שבהם.
לפני שנבחן את השאלה, מי באמת צריך לקחת גלולה נגד בחילה ודווקא לאחר הבחירות, הבה נעיין בשאלה "מותר הפוליטיקאי מהבוחר מהו" ?
לכאורה, נראה כי לפוליטיקאי, חבר הכנסת או השר, יש יתרון עצום. שכר גבוה, כבוד, תנאים, יכולת השפעה וכדו'. אולם מבחינה עקרונית, דווקא לאיש ברחוב ישנה החירות לחשוב ולהציע החלטות אידיאליות. קל מאד לשבת בכורסא שבסלון, להביט בטלוויזיה ולגבש החלטה אמיצה בין פיסטוק ובוטן לפרוש מהממשלה, לכבוש את עזה, להפציץ את שכם, להוריד את המע"מ ולקלל את מנהיג 'שינוי'. קל ונטול אחראיות. דרך אגב, לא חייבים את הטלוויזיה לשם כך. יש את "המהדרין", המעדיפים לקבל את ה'החלטות' הללו ביושבם אל הסטנדר.
אולם הפוליטיקאי יודע שכל זה הבל. אין שום חוכמה בקבלת החלטות רצויות 'על יבש'. בחיים עצמם החלטות של 'הכל או לא כלום', מסתיימות כמעט בכל המקרים ב'כלום'. החיים מלאים פשרות. כל אחד יודע את זה מהמסגרת המשפחתית, הקהילתית וגם בעבודה. כשהקורא/ת מתפשר/ת עם החותנת, זה נחשב מעשה ראוי לטובת 'שלום בית'. מדוע כאשר הפוליטיקאי מתפשר זה נקרא 'להידבק לכסא' ?
פוליטיקה היא אמנות המצוי ולא הרצוי. יעדיה של מפלגה מה שמכונה גם המצע של המפלגה הן הצהרת כוונות ולא הבטחה לבוחר. ברור שפעולה נגד המצע (כמו שעשו כמה ראשי ממשלה, ולא רק האחרון), זו מעילה באמון. אין הדבר כן כאשר מפלגה, או פוליטיקאי, במאמצם להביא את יכולת מימוש המצע שלהם למקסימום, עושים פשרה.
אין זה אומר שעל הבוחר (בין אם הוא ראש ישיבה ובין אם הוא סתם 'בעל בית') לשתוק, ולהותיר את הזירה רק לפוליטיקאים. תפקידו של האזרח נטול התפקיד הוא חשוב, בעצם היותו סמן מצפוני לנבחרים. דווקא בגלל הנטייה של הפוליטיקאי לפשרות, צריך שיהיה מי שיזכיר לו תמיד מהו המצב הרצוי וימשוך אותו לכיוון הזה.
אולם אין לשכוח שמידת הפשרה לה נדרשת מפלגה, נגזרת כמעט אך ורק מפרמטר אחד ויחיד גודלה בכנסת. ככל שיש לך יותר מנדטים, כך תצטרך להתפשר פחות (אפילו ברוב מוחלט צריך להתפשר, כי כולם מבינים שגם למיעוט יש זכויות ויש מי שיגן עליהן). טוב יעשו המבקרים, אם במקביל לביקורת אותה הם מותחים יפעלו להגדיל את השפעת מפלגתם על ידי הרחבת שורות הבוחרים (ובעניין זה, כדאי להם גם להגדיל את השפעתם בתוך המפלגה על ידי התפקדות אליה).
הפשרה הזו, איננה בהכרח נעימה. האם מאן דהו סבור שלשבת אל שולחן אחד עם נציגי מפלגה שחרתה על דגלה כמעט ההפך מכל מה שאנחנו מאמינים בו ושואפים לו, הוא דבר קל? האם כאשר נציג של המפלגה מצביע, בשם המשמעת הקואליציונית, בעד הצעה שאיננה נראית לו, הוא איננו זקוק לעיתים לאותה 'גלולה נגד בחילה' שהזכרנו?
אולם, כמו שהנבחר זקוק לקול המצפון שיכוון אותו לכיוון הרצוי, כך זקוק הוא לגיבוי מבית במטרה להמתיק את טעמה המר של הגלולה ההיא.
(פורסם בהצופה)
לפני שנבחן את השאלה, מי באמת צריך לקחת גלולה נגד בחילה ודווקא לאחר הבחירות, הבה נעיין בשאלה "מותר הפוליטיקאי מהבוחר מהו" ?
לכאורה, נראה כי לפוליטיקאי, חבר הכנסת או השר, יש יתרון עצום. שכר גבוה, כבוד, תנאים, יכולת השפעה וכדו'. אולם מבחינה עקרונית, דווקא לאיש ברחוב ישנה החירות לחשוב ולהציע החלטות אידיאליות. קל מאד לשבת בכורסא שבסלון, להביט בטלוויזיה ולגבש החלטה אמיצה בין פיסטוק ובוטן לפרוש מהממשלה, לכבוש את עזה, להפציץ את שכם, להוריד את המע"מ ולקלל את מנהיג 'שינוי'. קל ונטול אחראיות. דרך אגב, לא חייבים את הטלוויזיה לשם כך. יש את "המהדרין", המעדיפים לקבל את ה'החלטות' הללו ביושבם אל הסטנדר.
אולם הפוליטיקאי יודע שכל זה הבל. אין שום חוכמה בקבלת החלטות רצויות 'על יבש'. בחיים עצמם החלטות של 'הכל או לא כלום', מסתיימות כמעט בכל המקרים ב'כלום'. החיים מלאים פשרות. כל אחד יודע את זה מהמסגרת המשפחתית, הקהילתית וגם בעבודה. כשהקורא/ת מתפשר/ת עם החותנת, זה נחשב מעשה ראוי לטובת 'שלום בית'. מדוע כאשר הפוליטיקאי מתפשר זה נקרא 'להידבק לכסא' ?
פוליטיקה היא אמנות המצוי ולא הרצוי. יעדיה של מפלגה מה שמכונה גם המצע של המפלגה הן הצהרת כוונות ולא הבטחה לבוחר. ברור שפעולה נגד המצע (כמו שעשו כמה ראשי ממשלה, ולא רק האחרון), זו מעילה באמון. אין הדבר כן כאשר מפלגה, או פוליטיקאי, במאמצם להביא את יכולת מימוש המצע שלהם למקסימום, עושים פשרה.
אין זה אומר שעל הבוחר (בין אם הוא ראש ישיבה ובין אם הוא סתם 'בעל בית') לשתוק, ולהותיר את הזירה רק לפוליטיקאים. תפקידו של האזרח נטול התפקיד הוא חשוב, בעצם היותו סמן מצפוני לנבחרים. דווקא בגלל הנטייה של הפוליטיקאי לפשרות, צריך שיהיה מי שיזכיר לו תמיד מהו המצב הרצוי וימשוך אותו לכיוון הזה.
אולם אין לשכוח שמידת הפשרה לה נדרשת מפלגה, נגזרת כמעט אך ורק מפרמטר אחד ויחיד גודלה בכנסת. ככל שיש לך יותר מנדטים, כך תצטרך להתפשר פחות (אפילו ברוב מוחלט צריך להתפשר, כי כולם מבינים שגם למיעוט יש זכויות ויש מי שיגן עליהן). טוב יעשו המבקרים, אם במקביל לביקורת אותה הם מותחים יפעלו להגדיל את השפעת מפלגתם על ידי הרחבת שורות הבוחרים (ובעניין זה, כדאי להם גם להגדיל את השפעתם בתוך המפלגה על ידי התפקדות אליה).
הפשרה הזו, איננה בהכרח נעימה. האם מאן דהו סבור שלשבת אל שולחן אחד עם נציגי מפלגה שחרתה על דגלה כמעט ההפך מכל מה שאנחנו מאמינים בו ושואפים לו, הוא דבר קל? האם כאשר נציג של המפלגה מצביע, בשם המשמעת הקואליציונית, בעד הצעה שאיננה נראית לו, הוא איננו זקוק לעיתים לאותה 'גלולה נגד בחילה' שהזכרנו?
אולם, כמו שהנבחר זקוק לקול המצפון שיכוון אותו לכיוון הרצוי, כך זקוק הוא לגיבוי מבית במטרה להמתיק את טעמה המר של הגלולה ההיא.
(פורסם בהצופה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה