אל לנו לשחק לידי התקשורת, שרק מחפשת התבטאויות קיצוניות ומעשים מופרעים. יש להעביר את הדיון מסרבנות ואלימות, לשיחה אודות חשיבות גוש קטיף ותושביו. רק שינוי בדעת הציבור ימנע, אולי, את העקירה
לפני הכל יש לקבוע שברגע שיתייצבו חיילי צה"ל (או שוטרי מג"ב או כל כח חוקי אחר) בשערי ישוב כלשהו עם פקודה לפנות, או אז כנראה שהפסדנו והמדינה הפסידה. זה בכלל לא משנה אם ההתנגדות תהיה פסיבית למחצה לשליש או לרביע. אפילו סתם חסימת צירים עם 200,000 איש כבר לא ממש תעזור. זה כבר יהיה מאוחר מדי. מבחינה זו אפשר כבר עכשיו לומר שההתנגדות תהיה סימבולית למטרות תעמולה.
המאבק איננו בשטח. המאבק הוא על דעת הקהל. בעידן שבו פוליטיקאים קובעים את עמדתם על פי סקרים והציבור הנסקר מחליט על פי המידע שמספקת לו התקשורת, המאבק הוא תקשורתי. נכון לעכשיו, אנחנו מפסידים ובגדול !
לשמאל יש מדיניות ברורה להעביר את הדיון לשאלות של יום הפינוי והיום שאחרי. ברוב תמימותנו אנחנו נגררים לקו הזה. רבנים ואישי ציבור מפרסמים את דעתם כיצד יש לנהוג בזמן הפינוי. טוב שעוד לא דנים בגובה הפיצוי הנדרש.
אינני מציע לטמון את ראשנו בחול ולהכריז, כמו לפני 20 שנה, 'לא יהיה פינוי'. ההפך הוא הנכון. הפינוי הוא כרגע עובדה כמעט מוגמרת. אם יש שבריר סיכוי לשנות את הדבר, הוא יעשה אך ורק על ידי שינוי עמדתו של הציבור, כי הדבר היחיד שאולי יצליח לעצור את הפינוי הנורא הוא שינוי מגמה בדעת הציבור. אם אחוזי התמיכה בתוכנית ילכו וירדו, יגבר כוחם של מתנגדי ההתנגדות בכנסת ובמפלגות השונות. אנו נלחמים נגד כוחות חזקים מאד השלטון והתקשורת הששה לעודד אותו. כנגד יתרון השלטון יש לנו הציבור שלנו שמוכן לכתת רגליו מדלת לדלת, ועשה גדולות במשאל מתפקדי הליכוד.
את התקשורת יש להעביר מדיון בסרבנות ואלימות, אל עיסוק בגוש קטיף ואנשיו החיוביים. מבחינה זו הרעיון לשרשרת אנושית היא מסוג הפעולות החיוביות שתכבושנה את התקשורת על כורחה (אם כי חייבים לדעת כי שלט אחד בסגנון אלים או מאיים יהרוס את הכל וטוב יעשו המארגנים אם יעמידו סדרנים לאורך על הציר).
לכן, איומים של אורי אליצור בדבר אלימות והוראות של רבנים כנגד פינוי, אינם מועילים כלל. האם אנחנו חושבים שנצליח להפחיד מישהו באיומי הסרק האלו? אנחנו רק משחקים לידי השמאל, שקורא בחדווה בלתי מוסתרת לרסן את האלימות של הימין. העיתונות הכללית תצטט בשביעות רצון כל ראיה, להיותם של המתנחלים מסוכנים לציבור ולחברה. והציבור התמים שיקרא, ימשיך לתמוך בהתנתקות מתוך רצון כן להתנתק מתופעות שאף אנו היינו שמחים להתנתק מהן.
יוצא אפוא שההתבטאויות חסרות האחראיות הללו משחקות לידי יריבנו הפוליטיים ומאימות למוטט את הבסיס המוסרי שעליו עלינו לפעול, במטרה למנוע את גזירת הגירוש. אלמלא דמסתפינא הייתי אומר שדין הרודף חל דווקא על הקיצונים שמימיננו.
בראיה זו, סוגיית הפרישה מהממשלה מתגמדת ומאבדת חשיבות. אדרבא, יופיעו שרינו בחוגי בית ויסבירו את הסכנות שבתוכנית, במטרה להזיז את דעת הקהל. אם ראש הממשלה יפטר את השרים הללו, כי אז לא בנו האשם.
עצתי, הבלתי מקצועית, לכל דובר היא לברוח כמו מאש משאלות לגבי יום הפינוי. אפשר בהחלט להודות שאם יגיע יום הפינוי זה יהיה מאוחר מדי מבחינתנו, ולכן אנו עוסקים בהסברה מדוע אסור שיגיע יום שכזה. עצה נוספת היא לכל בר בי רב שיש לו מידע על כל התארגנות אלימה להסגירה מהרה לידי החוק, הן מדין 'ובערת הרע מקרבך' והן בשל הסיבה האגואיסטית שאנשים אלו מסכנים את המאבק ואת כל מפעל ההתיישבות.
לפני הכל יש לקבוע שברגע שיתייצבו חיילי צה"ל (או שוטרי מג"ב או כל כח חוקי אחר) בשערי ישוב כלשהו עם פקודה לפנות, או אז כנראה שהפסדנו והמדינה הפסידה. זה בכלל לא משנה אם ההתנגדות תהיה פסיבית למחצה לשליש או לרביע. אפילו סתם חסימת צירים עם 200,000 איש כבר לא ממש תעזור. זה כבר יהיה מאוחר מדי. מבחינה זו אפשר כבר עכשיו לומר שההתנגדות תהיה סימבולית למטרות תעמולה.
המאבק איננו בשטח. המאבק הוא על דעת הקהל. בעידן שבו פוליטיקאים קובעים את עמדתם על פי סקרים והציבור הנסקר מחליט על פי המידע שמספקת לו התקשורת, המאבק הוא תקשורתי. נכון לעכשיו, אנחנו מפסידים ובגדול !
לשמאל יש מדיניות ברורה להעביר את הדיון לשאלות של יום הפינוי והיום שאחרי. ברוב תמימותנו אנחנו נגררים לקו הזה. רבנים ואישי ציבור מפרסמים את דעתם כיצד יש לנהוג בזמן הפינוי. טוב שעוד לא דנים בגובה הפיצוי הנדרש.
אינני מציע לטמון את ראשנו בחול ולהכריז, כמו לפני 20 שנה, 'לא יהיה פינוי'. ההפך הוא הנכון. הפינוי הוא כרגע עובדה כמעט מוגמרת. אם יש שבריר סיכוי לשנות את הדבר, הוא יעשה אך ורק על ידי שינוי עמדתו של הציבור, כי הדבר היחיד שאולי יצליח לעצור את הפינוי הנורא הוא שינוי מגמה בדעת הציבור. אם אחוזי התמיכה בתוכנית ילכו וירדו, יגבר כוחם של מתנגדי ההתנגדות בכנסת ובמפלגות השונות. אנו נלחמים נגד כוחות חזקים מאד השלטון והתקשורת הששה לעודד אותו. כנגד יתרון השלטון יש לנו הציבור שלנו שמוכן לכתת רגליו מדלת לדלת, ועשה גדולות במשאל מתפקדי הליכוד.
את התקשורת יש להעביר מדיון בסרבנות ואלימות, אל עיסוק בגוש קטיף ואנשיו החיוביים. מבחינה זו הרעיון לשרשרת אנושית היא מסוג הפעולות החיוביות שתכבושנה את התקשורת על כורחה (אם כי חייבים לדעת כי שלט אחד בסגנון אלים או מאיים יהרוס את הכל וטוב יעשו המארגנים אם יעמידו סדרנים לאורך על הציר).
לכן, איומים של אורי אליצור בדבר אלימות והוראות של רבנים כנגד פינוי, אינם מועילים כלל. האם אנחנו חושבים שנצליח להפחיד מישהו באיומי הסרק האלו? אנחנו רק משחקים לידי השמאל, שקורא בחדווה בלתי מוסתרת לרסן את האלימות של הימין. העיתונות הכללית תצטט בשביעות רצון כל ראיה, להיותם של המתנחלים מסוכנים לציבור ולחברה. והציבור התמים שיקרא, ימשיך לתמוך בהתנתקות מתוך רצון כן להתנתק מתופעות שאף אנו היינו שמחים להתנתק מהן.
יוצא אפוא שההתבטאויות חסרות האחראיות הללו משחקות לידי יריבנו הפוליטיים ומאימות למוטט את הבסיס המוסרי שעליו עלינו לפעול, במטרה למנוע את גזירת הגירוש. אלמלא דמסתפינא הייתי אומר שדין הרודף חל דווקא על הקיצונים שמימיננו.
בראיה זו, סוגיית הפרישה מהממשלה מתגמדת ומאבדת חשיבות. אדרבא, יופיעו שרינו בחוגי בית ויסבירו את הסכנות שבתוכנית, במטרה להזיז את דעת הקהל. אם ראש הממשלה יפטר את השרים הללו, כי אז לא בנו האשם.
עצתי, הבלתי מקצועית, לכל דובר היא לברוח כמו מאש משאלות לגבי יום הפינוי. אפשר בהחלט להודות שאם יגיע יום הפינוי זה יהיה מאוחר מדי מבחינתנו, ולכן אנו עוסקים בהסברה מדוע אסור שיגיע יום שכזה. עצה נוספת היא לכל בר בי רב שיש לו מידע על כל התארגנות אלימה להסגירה מהרה לידי החוק, הן מדין 'ובערת הרע מקרבך' והן בשל הסיבה האגואיסטית שאנשים אלו מסכנים את המאבק ואת כל מפעל ההתיישבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה