לופט גשעפטן כפשוטו

(על הספר 'עסקי דרקונים' (ראשון בטרילוגיה) מאת פטרישיה ק' רידי, תרגום: תמר ביסטריצר, הוצאת אופוס)

מי שמחפש קלאסיקות ספרותיות לנוער, לרוב לא יפנה למדף הפנטסיה בספריה. ספרי הפנטזיה, למרות קהל האוהדים הרב, אינם תמיד ראויים לקריאה. הכי מרגיזים הם הספרים המבטיחים לקורא שהספר נכתב בהשפעת 'שר הטבעות', הבטחה שלא רק שאין בה ממש אלא היא בגדר 'חילול הקודש' כשהיא מופיעה על ספרים, טרילוגיות וסדרות שאינן אלא גרסה פנטסטית של ספרוני 'פטריק קים' משנות ה 60. סיבה טובה להדיר ידיים מהם (לא כל ספרי הפנטזיה הם כאלו כמובן, אבל עודף הסדרות הרדודות מרתיע את הקורא מהגישה למדף)

אבל כאשר שכנתי (שהיא גם קרובה רחוקה שלי) אמרה לי שדין ספר זה שונה – האמנתי לה. האמנתי ולא התאכזבתי.

העלילה

"בטח לא הבנת אותו" אמרה קרדוול בחומרה. "אף אחת לא מתנדבת להיות נסיכה של דרקון. פשוט לא עושים את זה" (עמ' 54)

סימורין היא נסיכה בממלכה קסומה אי שם. היא מסרבת לקחת חלק במשחק החברתי המקובל שבו עליה להיות נסיכה טיפשה וכנועה, כזו הלומדת את כל גינוני החברה במטרה להגיע למטרה הנכספת – נישואין לנסיך. סימורין עושה אינספור ניסיונות כושלים לחמוק מהאיסורים וללמוד סיוף, קסמים, בישול (כן כן, גם את זה אסרו עליה, באותו עולם – בישול הוא פעולה לא ראויה ולא מכובדת לנסיכה וראו בהמשך), כלכלה ו.. לטינית (גם זו שפה לא ראויה לנסיכה המכבדת את עצמה. הרעיון שמישהו יתאמץ כל כך וילך ללמוד את זה מרצון, הוא מעין קריצה לבוגרי התרבות האנגלית שבה חויבו עד לא מזמן כל תלמידי התיכון ללמוד לטינית. למי שבכל זאת רוצה להטות את שמות בלטינית, הנה שם עצם מתאים - Draco, Draconis). כל הניסיונות מוכשלים על ידי הוריה המודאגים, עד שלא נותרת לסימורין ברירה היא בורחת מהבית בכדי להיות, לא פחות ולא יותר מאשר שבויה מרצון של דרקון חביב. במקרה שלה – דרקונית חביבה.

לא כל כך פשוט להיות נסיכה שבויה (ולו מרצון) של דרקונית בעולם שבו כל נסיך המכבד את עצמו מנסה לזכות בתהילת עולם (ובנסיכה כמובן) על ידי חילוץ נסיכה מידיו של דרקון. אבל סימורין מצליחה במשימה והספר קולח בהרפתקאות של הנסיכה בין הדרקונים, המכשפים, הנסיכים האבירים והנסיכות המטופשות.

הכותבת משתעשעת

"הכל התחיל כשהפיה הרעה הגיעה לטקס ההטבלה שלי...היא אכלה עוגה וגלידה .. ורקדה עם דודי ארתור עד שתיים לפנות בוקר ועשתה חיים משוגעים. וכך חרה הביתה בלי לקלל אותי. ודודה ארמינטרוד אומרת שכאן התחילה כל הבעיה" (עמ' 56)

מי שמצליחה לא פחות במשימה, היא הסופרת המצליחה לייצר ספר פנטסיה משועשע, עם הרבה אמירות 'פוליטקלי קורקט' מחד ומאידך – גם פרודיות על אמירות כאלו ועל סיפורי פנטזיה אחרים. אין לה שום בעיה לדבר במונחי ההווה. הדבר הופך את הספר לשונה מאד מספרי הפנטזיה הרגילים שלרוב מנסים לחקות (בגולמיות מסוימת) סגנון ימי ביינמי, גם בשפה וגם במחוות. ההצלחה של אותם ספרים (בהיבט הזה) תימדד במידת הצלחתם לעמוד במשימה של מעין-אותנטיות לשונית-היסטורית שכזו. הכותבת מדלגת בלי למצמץ מעל לדרישה הזו יוצרת ספר עכשווי למדי.

הקריאה החתרנית

"את תמיד במטבח" אמרה אליאונורה כעבור רגע... "או בספריה. את לא עושה כלום חוץ מלבשל או לקרוא?"(עמ' 101)

על פניו הספר הוא מאד פמיניסטי ומתקדם. הגיבורה, הנסיכה סימורין, דעתנית ועצמאית עושה את מה שבראש שלה נגד המוסכמות. ממש מודל לחיקוי. אלא שדא עקא ובבריחתה מהארמון היא בוחרת (!) לחיות חיים של מנהלת משק בית של דרקון. חיים שנעים בין בישול והגשת האוכל ובין ניקוי אוצרותיה של הדרקונית.

יהיה מי שירצה לומר שעצם הבחירה העצמאית של הגיבורה היא היא הפמיניזם במיטבו. יש שיאמרו  שסימורין חיה ב'תודעה כוזבת' ושיש בספר אמירה חתרנית אנטי-פמינסטית שמטרתה לגרום לקוראות הנפעמות להתפעם עוד יותר מקריירה של בישול וסידור מערה... כלומר - הבית.

אולם דומני שאובר-קונספירטיביות שכזו רק יכולה לפגוע בהנאה שבקריאת ספר חביב זה. אולי אין כאן ענין אינטלקטואלי, אבל אם כבר ניגשים למדף הפנטזיה – אפשר בהחלט לקרוא את הספר הקליל הזה.

(פורסם ב'הצופה')