אבל אני אוהב להיות בבית....

האירועים המביכים משהו שהיו כרוכים בבנית הבית היהודי והתפרקותו הביאו לתהליך הפוך מהרצוי, במקום שמצביעים ציונים דתיים שבפעמים קודמות הצביעו למפלגות כמו הליכוד וש"ס, יחזרו להצביע למפלגה היותר טבעית להם, מצביעים ותיקים של הציונות הדתית מהרהרים בקול להצביע למפלגות אחרות כמו ש"ס או הליכוד. מפלגות אלו אף הקימו מטות מיוחדים שנועדו לפתות את המצביע הציוני-דתי לתת להן את קולו.

הרהורי 'כפירה' אלו נובעים בעיקרם מרגשות. מהם רגשות אכזבה מתהליך מבטיח שאיכזב (ולא נכנס כאן לדיון של 'מי אשם') ומהם תחושה (שאינה מגובה בעובדות) שנציגי הציונות הדתית לא פועלים למען הציבור ששלח אותם או, בדיאלקטיקה פוליטית, שהם פועלים רק עבור ה'סקטור' שלהם.

אלא שבכל הקשור לבחירות, רצוי להפעיל את השכל ולא את בני המעיים. בחינה עניינית של כל הפרמטרים המעניינים את הציוני הדתי הממוצע (ולא רק אותו)  מראה יתרון ברור לבית היהודי, למעט פרמטר אחד שגם בו נדון.

ההיבט האידיאולוגי.

הנושא הראשון שלענ"ד יש לבחון כשבאים לבדוק את התאמתה של מפלגה הוא הפן האידאולוגי. אמנם רבים כבר הספידו את האידיאולוגיה וקבעו שתם זמנן של המפלגות האידאולוגיות, ואכן בארצות שבהן יש בחירות אזוריות, הצד האישי של המועמדים הוא מרכיב חשוב מאד  בהתמודדות ואכן אפשר למצוא באזורים שונים מתמודדים השייכים לאותה מפלגה אולם דוגלים ברעיונות סותרים. אולם כאשר ההתמודדות היא בין רשימות, לאידאולוגיה יש משמעות גדולה יותר. ואכן המפלגות מנסות לבדל עצמן מאחרות בעיקר באמצעות עקרונות.

והנה, מהם עקרונות היסוד של הליכוד ? מהו הרעיון המנחה את ש"ס ? אצל הראשונה נעדר הפן הדתי, אצל השניה נעדר הפן הציוני. לכאורה יכול אדם לומר שהוא מעדיף את הפן המדיני הימני של אחת ממפלגות אלו, אלא שבהנחה שעמדה שפויה תתקבל על ידי הבית היהודי, ברור שהבונוס של אידאולוגיה ציונית דתית נותנת עדיפות למפלגה זו.

ההיבט המדיני

מצער אותי לפתוח דווקא בנקודה זו, הרי אחת הטרוניות כלפי הציונות הדתית היא שלכאורה היא עוסקת רק בחיזוק ההתישבות ובמאבקים מדיניים. זו כמובן תלונה לא נכונה לחלוטין, אולם מתברר שהכל שמים דגש על הפן המדיני, החל מהתקשורת שגם בימים כתיקונם עוסקת בכך (שימו לב למשל לסדר הנושאים בדפי האינטרנט של פורטלי החדשות הגדולים – המדיני קודם תמיד לכל נושא חברתי).

הנחה סבירה תהיה לומר שהמצביע הציוני הדתי שייך לימין השפוי, כזה שמתנגד להקמת מדינת טרור לצידה של ישראל, תומך בהסכם שלום עם סוריה בלי לסגת בגולן ובודאי לא תומך בהחרבת ישובים עבריים פורחים. ככזה יש להיות מוטרד הן מההיסטוריה של הליכוד כיוזם נסיגות וחורבן והן מהלשון העמומה שנוקט מנהיגו בנושאי מדיניות שונים (כמו הגולן שלא מופיע בסדר היום האינטרנטי של נתניהו, שאתרו האישי מאפיל לחלוטין על זה של הליכוד).

האפשרות שהליכוד יקים קואליציה עם קדימה, חייבת להדליק נורה אדומה אצל כל מי שראה להיכן הובילה אותנו מדיניותה של קדימה, הדרך למנוע מנתניהו להיות 'נאלץ' לצרף את קדימה לקואלציה, טמונה בחיזוק האגף המרכזי של הימין השפוי – הבית היהודי. ש"ס כבר הוכיחה שהיא יכולה להצטרף לממשלה בראשות קדימה, כך שלהיות צלע במשולש כזה, היא עשויה להסכים בחדווה. נתניהו עשוי למצוא עצמו במיעוט מדיני בממשלתו הוא.

ההיבט החברתי-כלכלי

מומחי כלכלה (מאסכולה מסוימת) מעידים שבתקופת כהונתו כשר אוצר הציל נתניהו את המשק מקריסה. לצורך הדיון נקבל זאת כעובדה. אולם בו זמנית אי אפשר להתעלם מהעובדה שבעוד שאותה רפורמה פגעה אז קשות בשכבות החלשות והגדילה את שיעור העניים והמובטלים, הרי כשבאה הצמיחה המובטחת, היא לא חלחלה כמעט בכלל למטה.

המשבר הכלכלי שממנו סובל העולם כולו מאיים לסחוף את ישראל ויש התולים תקווה במנהיגותו הכלכלית של נתניהו. לו יהי כן, אולם איך אפשר לוודא ששוב המדיניות העתידית לא תיטב בעיקר עם בעלי ההון ופחות, הרבה פחות, עם העובדים והפועלים המביאים לעלית הונם של מעסיקיהם.

זוהי יריבות ותיקה בין קפיטליזם וסוציאליזם ומשנתו של נתניהו, כפי שבאה לידי ביטוי התקופת כהונתו כשר אוצר, נדמית כקיצונית מדי. גם עמדתם של יריבו משמאל, המנסים להביא להתערבות יתר של השלטון בכלכלה – נראית מיותרת.

הציונות הדתית האמונה על ההלכה מכירה בזכותם של יזמים לצבור הון, אולם בד בבד שוקדת על החובה החברתית לצמצם פערים כלכלים הנוצרים במהלך הפעילות הכלכלית (גם אם רעיון היובל הוא אוטופי בימינו, הוא בודאי מגדלור ערכי). יש להזכיר שהצורך בצמצום הפערים הסוציו-אקונומיים אינו רק אידאה דתית, אלא צורך קיומי שכן פערים גדולים מביאים לאי יציבות חברתית ולשחיקת הסולידריות הלאומית.

אני רוצה להאמין שאפשר למקד את השלטון בפעילות רגולטורית וחקיקה המיועדת לשקיפות כלכלית של החברות, גדולות כקטנות, תוך מתן הטבות לחברות המנהלות מדיניות מצמצמת פערים, ובעת ובאותה עונה לפעול במישורים מקבילים (חינוכיים למשל) לטובת כל רובדי החברה.

איזון מדיניות הליכוד הקפיטליסטית מחד,  מדיניות כלכלית מופקרת כשל ש"ס (התובעת להחזיר את קצבאות הילדים למשל) יכולה להתבצע על ידי מפלגה כמו הבית היהודי.

ההיבט הציבורי-דתי

לנעשה במגרש הדתי יש עדין השפעה גדולה על כלל הציבור. כולם נזקקים לשרותי דת מרגעים שמחים כמו חתונה וברית ועד רגעים עצובים בהם פונים לחברה קדישא. גם צריכת המזון הכשר היא עניין מקובל אצל רוב התושבים היהודיים בארץ. מי יכול לדאוג אפוא למערכת המיועדת בעיקר לקהל הרחב ?

המחשבה שהמערכת יכולה להסתדר באינרציה אין לה על מה לסמוך. בשנים שבהן הציונות הדתית לא היתה בשלטון, השטח הופקר בידי החרדים, את התוצאות כולנו מרגישים במינוי רבנים ודיינים (מהדומיננטיות החרדית בבתי הדין נפגעות בעיקר מסורבות הגט אם כי גם הגרים שעניינם עלה לכותרות לאחרונה) או בפולמוס השמיטה.

צמצום היכולת הפוליטית של הציונות הדתית הצריך התערבות של גורמים וולנטריים (כמו ארגון 'צהר') בהצלחה מצומצמת ביותר. כל זאת למרות שבשלטון לא ישבה מפלגה אנטי דתית. בהקשר הזה אני מניח שאפשר יהיה למצוא בליכוד למשל, שותף נגד מגמות השתלטות חרדית, אולם קשה לראות אותם יוזמים מהלכים אלו למרות התהדרותם במספר חובשי כיפה ושביס (על דרך המשל כמובן).

בהקשר הזה, חשוב מאד שאל מול ש"ס ואגודה, שסביר שתהינה אף הן בקואליציה, יהיה כוח פוליטי חזק של הציונות הדתית. רק קיומו של כח זה יוכל לאפשר לאותם גורמים מסורתיים בליכוד לצאת בניסיון לבלום את התדרדרות מערך שרותי הדת תחת ההנהגה החרדית.

אמנם נשמעות רפורמות למערך שרותי הדת, חלקן הצעות מקוריות ומענינות (ואין זה המקום לפרטן), אולם הסיכוי להעביר רפורמה שתועיל לאזרחי המדינה תלוי אף הוא בכוחה של הציונות הדתית אל מול החרדים.

גם פרמטר זה מאיץ בציוני הדתי, וגם במצביע המסורתי, להעדיף את הבית היהודי.

ההיבט החינוכי

מערת החינוך נמצאת במשבר עמוק. שעות ההוראה צומצמו, סגל המורים הזדקן, תקציב החינוך קוצץ והתוצאות – יותר אלימות ופחות הישגים, יותר הקלות ופחות ערכים. נושאים חשובים כמו יהדות וציונות, ספרות והיסטוריה ספגו מכות חזקות ומעמדם הוא כמעט כשל 'פרח בר בסכנת הכחדה'.

הכל מכירים בכך ועל כן לא רק הבית היהודי מצהיר על העדפה של נושא החינוך. ש"ס הבטיחה לתבוע את תיק החינוך ואילו נתניהו הצהיר שהחינוך ישאר בידי הליכוד (אם כי כבר נפוצו שמועות על כונתו למנות לתפקיד את אוריאל רייכמן (שקביל הבטחה משרון להיות שר חינוך מטעם קדימה, הבטחה שלא קוימה בידי אולמרט).

מעבר לדאגה הפרטית שלנו לחינוך של ילדינו במערך החינוך הממ"ד, האם אנחנו באמת סומכים על תוכניות הלימודים מבית המדרש של ש"ס או אוריאל רייכמן ? מי יכול באמת להגדיר ולהעביר תוכנית לימודים ציונית ערכית ? תוכנית לימודים שתפעל להגדלת הסולידאריות הלאומית, הידע במורשת ישראל ובאידיאולוגיה הציונית ?

אפילו את סוגית בריחת המוחות אי אפשר לעצור באמצעים קפיטליסטיים טהורים ובחברה שבה הכסף קובע את המעמד האישי, קשה למנוע מאנשים לחפש את המקום המשתלם יותר כלכלית. הליכוד והועמד בראשו, מנהיגים מדיניות כלכלית אשר לפחות בעקיפין מעלה על נס את בעל היכולת הכלכלית (שלא לדבר על מתן עדיפות לבעלי היכולת) ויוצרת את התשתית הרעיונית לבריחת מוחות. נראה שלפחות בעתיד הקרוב יהיה פער בין השכר בארץ לזה שבחול, בודאי ששכר גבוה ימנע פיתוח של משרות אקדמיות נחוצות. את הפער הזה צריך להשלים בערכים ציוניים, ערכים שקיימים ביתר שאת בבית היהודי.

ההיבט הסקטוריאלי

אי אפשר להתחמק מההיבט המצומצם (הסקטוריאלי) של המגזר הציוני דתי. דומני שעיקרו של היבט זה קשור לסעיף הקודם – החינוך. הדרישות של ההורים מהחינוך הדתי, כמו גם פלגנות יתר גם במערך החינוכי, הביאו למצב שעלות החינוך, בודאי זה התיכוני, מביא הורים רבים אל סף פשיטת רגל. תמיכה ממשלתית בלימודי קודש מוגברים  (לאו דווקא לדתיים, מצידי שכולם ילמדו יותר תנ"ך ואמונה) יכולה לסייע במשהו. תמיכה בישיבות ההסדר, במכינות ובמדרשות לבנות – יש בהם לא רק סיוע סקטוריאלי, אלא חיזוק המדינה בבוגרים איכותיים (בהקשר זה, אנקודטה קטנה: במודעות של ש"ס לציבור הדתי-לאומי במסגרת ההבטחות החינוכיות נעדר שמן של המדרשות התורניות לבנות, האומנם מקרה ?).

הממשלות האחרונות (כולל זו של הליכוד) לא נטתה חסד למוסדות הציונות הדתית (מהממ"ד ועד הישיבות הגבוהות) ורק שתדלנות של נציגי המפד"ל הצילה אותם מקריסה. אינני כופר בצורך להתייעל ולהתאחד, אולם את זה רצוי לעשות במהלך מסודר ולא תחת גיליוטינת התקציב. קשה לראות את נציגי הליכוד, בודאי לא נציגי ש"ס, מסייעים למוסדות הציונות הדתית.

סקטוריאלי – בהחלט. אבל אם הליכוד יכול להתאמץ עבור תנועת הנוער הזערורית של בית"ר, יכול הבית היהודי להתאמץ עבור בני עקיבא, עזרא, הצופים הדתיים ואריאל.

ההיבט הפרלמנטרי

משום מה רבים שוכחים מה הוא תפקידם של חברי הכנסת – הפעילות הפרלמנטארית. לא רק נאומים, הצעות לסדר ושאילתות (חשובים ללא ספק) אלא אותה עבודה אפורה של חקיקה ודיונים בוועדות. זה טוב מאד כשחבר כנסת מתראיין לרדיו ומופיע בטלויזיה בביקור בשדרות / חילים בבית חולים / בית תמחוי (ואפשר להוסיף). אם לא מתלווה לכך פעילות פרלמנטארית המסייעת לשדרות / חיילים / בתי תחמוי (…) צריך לבוע בצער שכל הצילום היה ספין קטנטן, פעילות לא מועילה, אם גם מתוקשרת ביותר.

להתחיל לפרט לגבי כל ח"כ את מידת פעלתנותו הפרלמנטארית יהיה גם מייגע וגם מביך. אולם כל קורא יכול לגלוש בעצמו לאתר הכנסת, לבדוק את נוכחות הח"כים במליאה ובוועדות, את מספר הצעות החוק שהועברו (כי להגיש הצעות חוק קיקיוניות שנופלות עוד בקריאה הטרומית – זו חכמה קטנה מאד), מספר ההצעות לסדר, הנאומים, השאילתות ועוד פרמטרים המעניינים אותו.

למותר לציין מי מצטיין.

ההיבט הפרסונלי

יש הרואים בנבחרת של המפלגה את חזותה. אמנם יש לדון מי יכול לבצע את תפקידו בכנסת בצורה יותר טובה – כוכב זוהר שיובא לרשימה, או אולי עסקן אפור המורגל בעבודה האפרה של אחורי הקלעים, אבל התעסקות בשמות – יש בה משהו מביך. הצורך לעבור שם שם ולהצביע על מומיו של המועמד – יש בה בגדר לשון הרע. אמנם אם מקפידים לומר את האמת – זה אולי לשון הרע לצורך, אבל קשה להגדיר את הגבול הדיוק.

ברם אם נזכור שכל מועמד, נוצץ או דהוי, מוכר או אנונימי, כפוף (אם אדם הגון הוא) לאידיאולוגיה של המפלגה דרכה הוא נבחר לכנסת, הרי שהפן הפרסונאלי הופך משני יחסית (אולי בליכוד זה חשוב יותר שכן המצע הוא עמום ביותר ויש לבחון את האישים השונים ברשימה בבחינת הימור על תפקודם העתידי).

הגודל כן קובע ?

אחד הנושאים המטרידים את הבוחר הישראלי הוא עניין יציבות המשטר. כבר שכחנו מתי היו בישראל בחירות במועדן (יום השלישי השני בחודש מרחשוון בתום ארבע שנים לבחירות הקודמות). ישנה מחשבה הסוברת שראש ממשלה עם מפלגה גדולה ייצר ממשלה יציבה.

למרבה הצער זו טעות. טעות כפולה.

ראשית, כבר מזמן אין לנו מפלגות הזוכות בלמעלה מ 60 ח"כים (כמפא"י בימיה הגדולים) וכל ראש ממשלה צריך להישען על קואליציה של מספר מפלגות.

שנית לכאורה קואליציה מעוטת מפלגות תהיה יציבה יותר. למעשה בעידן של גידול באגו של חברי כנסת מסוימים, מי שהיום היא מפלגה אחת – יכולה מחר להיות שתי מפלגות או יותר.לא רק הציונות הדתית סובלת מפילוגים (מיותרים). האם יש להזכיר לקורא את מפלגת הגימלאים ? ח"כ דוד טל שעבר מספר מפלגות ? את ח"כ אלקין שעבר מקדימה לליכוד או את ח"כ חסון שעבר מישראל ביתנו לקדימה ? את ח"כ איתם שהעביר את מפלגתו כולה אל הליכוד ? הליכוד עצמו התפלג לקראת הבחירות לכנסת הקודמת…

מה שיביא ליציבות שלטונית הוא יושר אישי ומערכתי. מותר לח"כ לשנות דעתו ולעבור ממפלגה למפלגה. היושר מחייב החזרת המנדט למפלגה שבשמה נבחר (ושוב יש לזכור כי הבחירות בארץ אינן אישיות אלא מפלגתיות). גודלה של המפלגה אינו יכול לשמש ניבוי למידת יציבות השלטון.

לבית היהודי יש יתרון, הן ביושר האישי (גם זה הפלילי וגם זה הפוליטי) והן בנאמנות לקוי היסוד עליהם היא חותמת (נאמנות שיש לה לעיתים מחיר יקר).

השורה התחתונה

כמו שראינו בכל ההיבטים יש יתרון לבית היהודי. גם אם הקורא סבור שישנה טעות באחד ההיבטים, או שהוא פשוט חולק על מה נחשב טוב בהיבט מסוים (למשל – אם הוא מחזיק בעמדות של שמאל מדיני), עדין השקלול של כל התמונה כולה מחייב אותו לשקול היטב האם אמנם בחירה בליכוד או בש"ס יכולה לספק לו את מירב התוצאות הפוליטיות להן הוא מייחל.