ההתדרדרות במספר
הנציגים של הציונות הדתית (הצה"ד) לכנסת הפך להיות מושא לדיון פוליטי מחד
ופובליציסטי מאידך. בעוד הפוליטיקאים מנסים למצוא דרך לצאת מהמשבר, הפובליציסטים
מתחרים בניסיון להבין איך זה קרה.
יש מי שאוהב למצוא
'נקודות' בציר הזמן ולהצביע עליהן ולומר 'כאן החל השינוי'. אולם נראה שבמקרה של
הציונות הדתית, מדובר בתהליך, למען הדיוק – שני תהליכים מקבילים: אחד שעבר על
ההנהגה (שזה לצורך מאמר זה ההיבט האידיאולוגי של הצה"ד) והשני שעבר על הציבור
(וכאן אנו דנים בהיבט הסוציולוגי של הצה"ד).
בשלושים השנים
הראשונות של המדינה, ההגמוניה הפוליטית הייתה של מפלגות הפועלים (מפא"י,
מפ"ם, אחדות העבודה שהתאחדו, התפלגו, רבו והשלימו וכמעט תמיד היו שותפות
לקואליציה). בשנים אלו הייתה הציונות
הדתית (המזרחי, הפועל המזרחי ולימים - המפד"ל) שותפה לשלטון יותר בחסד מאשר
בזכות, כי בלא מעט מקרים אפשר היה לקיים ממשלה גם בלעדיה. גם החלוקה הפוליטית שהייתה
בעיקרה בין הגישה הפועלית-סוציאליסטית וזו האזרחית-ליברלית (והרבה פחות בסוגיות
מדיניות), מצאה את הציונות הדתית קרובה יותר לעמדות החברתיות של מפלגות הפועלים.
התוצאה הייתה מה שכונה מאוחר יותר 'הברית ההיסטורית', ברית שבן דורנו, המורגל
במחלוקת מדינית כמרכז הדיון הפוליטי, מתקשה להבינה.
אולם כאמור, בכל מקרה
יש לזכור כי עד לבחירות תשל"ז (77 - המהפך) לא הייתה הציונות הדתית לשון
מאזניים כי לשלטון מפא"י לא היה תחליף. אפילו בבחירות תשל"ד, 73, מיד
לאחר מלחמת יום כיפור, זכו מפא"י ומפלגות הלווין שלה ב 54 מנדטים ולא הייתה
שום אפשרות לממשלה אחרת. אשר על כן הייתה הציונית הדתית מעין סרח עודף של ממשלת
הפועלים, מנוטרלת מהשפעה בתחומי המדיניות הגבוהים. המשרדים המסורתיים להם זכתה היו
משרד הפנים, הדתות (שני משרדים רבי השפעה בתוך המדינה) ומשרד הסעד (שהפך ברבות
הימים למשרד הרווחה וחזר לידי המפד"ל
בממשלת שרון)
אולם בשנים שבין מלחמת
ששת הימים ומלחמת יום כיפור, החלה להתעורר סערה אידיאולוגית בתוך המגזר הציוני
דתי. הדור הצעיר שראה עצמו כראויה להנהגה והובלה של מדיניות המדינה, רצה יותר
מההישגי הפנים של דור הותיקים. אחד התוצרים של מהלך אידיאי זה, הייתה תנועת גוש
אמונים, שאם גם לא הייתה ציונית דתית בלבד, הרי שהמרכיב הציוני הדתי שבה היה בולט
ביותר.
במישור הפוליטי היה זה
חזון מופרך כל עוד ההגמוניה הייתה בידי גוש השמאל הפועלי. בכל זאת גם במפד"ל
החלה תסיסה של חוגי הצעירים שרצו לא רק את החלפתה של ההנהגה (כמו בכל מפלגה), אלא
גם שינוי גישה (אנקדוטה אירונית היא שתכנוניהם של הצעירים, המר בן מאיר ואחרים,
נעשו בקפה בשם 'אוסלו' שבתל אביב). בסנכרון יוצא דופן הבשילו שני התהליכים יחד ובבחירות
של תשל"ז (77), שבהן ניצח הליכוד בראשות מנחם בגין, הצליחו חוגי הצעירים
לזכות במאחז חזק בהנהגת המפד"ל. התוצאה הייתה התפרקותה של 'הברית ההיסטורית'.
אולם למען האמת, גם הפעם לא היה מדובר באמת בהחלטה עקרונית של המפד"ל. שוב לא
הייתה למעשה אפשרות אחרת להקמת ממשלה (לליכוד היו 43 מנדטים ולעבודה רק 32).
השינוי היה בתפקיד שמלאה הציונות הדתית בשלטון – כשהמפד"ל מקבלת לראשונה את
משרד החינוך עתיר ההשפעה (המפד"ל עתידה לשלוט במשרד 12 שנה ! בהפסקות, עם
שאיפה מוצהרת לחזור אליו) בהמשך תקבל המפד"ל תיקים כמו התחבורה, האנרגיה
והתשתית ואחרים המייצגים את התפיסה החדשה של השפעה אידיאולוגית ציונית-דתית על
מרחבים הולכים וגדלים של ההוויה הישראלית. מנהיגי הציונות הדתית טיפחו, בעיקר בינם
לבין עצמם, חזון של בנית מהלך של הגעה להנהגה ממש.
אולם במקביל לתהליך
זה, החל המגזר הציוני הדתי (בהיבט הסוציולוגי של הביטוי) להשיל מעליו את
האידאולוגיה הצה"ד. ההשתלבות של צעירי הציונות הדתית באקדמיה, בתעשיה, במסחר,
בצבא, בתרבות (לא בו זמנית, אבל המגמה – ברורה) הביאה לרצון להשתלב גם בהנהגה
הפוליטית באותה דרך. לגבי דידם, כמו שאין נפקא מינא לפרופ' למתמטיקה אם הוא שומר
מצוות אם לאו, ולסנט האוניברסיטה הוא אינו מביא את עולמו האמוני, וכמו שהקצין הדתי
משתלב בקצונה הכלל-צה"לית וכדו' – כך צריך הפוליטיקאי הדתי להשתלב במערכת
הפוליטית החילונית. מפלגה ציונית דתית נתפסה כאנאכרוניזם או כפעילות סקטוריאלית.
אולם התבוננות קצת
יותר עמוקה מגלה שהמצב הוא בדיוק להפך. בעוד שהציונות הדתית האידיאולוגית מנסה
לבצר את עצמה כאלטרנטיבה אידיאולוגית לאידיאולוגיות השולטות (בין אם מדובר ברעיון
הסוציאל דמוקרטי נוסח 'העבודה' או הרעיון הליברלי נוסח 'הליכוד'), ביטל רוב הולך
וגדל בציבור הציוני דתי עצמו את התפיסה הזו מכל וכל. בעיני רבים מהסרוגים, היותם
ציונים-דתיים (בהיבט הסוציולוגי) אינו אלא מרכיב משני בתפיסת עולמם הפוליטית
המזוהה עם אידיאולוגיות אחרות. במילים אחרות, הציבור הציוני-דתי הביא את עצמו
במקרה הטוב, במודע או שלא, למציאות של סקטור בתוך מפלגה גדולה. במקרה הפחות טוב,
אפילו זה לא.
כשאפי איתם חותם
'אמנה' עם הליכוד (בדומה למהלך של הרב מלכיאור בשעתו עם העבודה) שבה הוא מנסה
להבטיח הישגים סקטוריאליים, הוא מנציח את עצמו כנציג הסקטור הציוני-דתי בליכוד.
במקרה הטוב, אם יעלה לדיון עניין של בתי כנסת, או של החינוך הדתי, ייאותו מנהיגי
הליכוד להטות אוזן לבן בריתם או לנציגי הסקטור במפלגה מתוך מחשבה שבתחום זה הם
מבינים. הם אולי אפילו יקבלו בהבנה איזה 'מרד' קטן של נציגי הסקטור בשל איזו החלטה
שלא תעמוד בקנה אחד עם אמונתם. אולם אם הדיון יעסוק בנושאי רווחה או כלכלה, או
תעשיה או תיירות, יהפכו נציגי הסקטור לליכודניקים מן השורה המחויבים לאידיאולוגיה
הליכודית ולהחלטות המפלגה, כך הם יתפסו בעיני ההנהגה וגם בעיני עצמם. אפילו אם אחד
מבני המגזר יגיע להיות יו"ר המפלגה, הדבר לא ישנה, מאומה. מחויבותו האידיאולוגית
תהיה למפלגה (וסביר להניח שעל בסיס מחויבות זו יצליח להיבחר) ולא לציונות הדתית.
כשמדובר בליכוד אפשר לכנות עמדה זו כ'ליכודניקים בני דת משה'.
(אינני מרחיב את
הדיבור על נציגי הקבוצה הקרויה 'מנהיגות יהודית' שמטרתם איננה השתלבות אלא ניצול
הפלטפורמה הדמוקרטית של הליכוד על מנת לשנות את האידיאולוגיה שלו מהבסיס.
לענ"ד זו יומרה מופרכת מההיבט הפוליטי-מעשי ובעיתית במישור האידיאולוגי).
כל מי שבאמת רוצה
שהציונות הדתית תנהיג את המדינה (ולא רק שחובשי כיפה ישבו סביב שולחן הממשלה) חייב
לבחור בדרך אחרת. דרך שהיא ארוכה וקצרה. חובה עליו להציג לבוחר הישראלי מצע המבוסס
על האידיאה של הצה"ד. ולא רק מצע אלא גם תוכנית פעולה. אין להסתפק בהצהרות
הנתפסות כנבובות ומיועדות לתעמולה. צריך גם להראות לציבור מדוע עמדות אלו בתחומים
של מדיניות חוץ ובטחון, כלכלה, חברתה, חינוך, איכות סביבה וכו' – נובעות מאותה
אידיאה בסיסית ומה יתרונן על פי הצעותיהן של המפלגות האחרות.
על בסיס סדר יום
אלטרנטיבי שכזה צריכה להתגבש קבוצת מנהיגים נבחרת (לא נדון כאן בשיטת הבחירה. אין
שיטה מושלמת וצריך למצוא שילוב שיטות כלשהו) שתנסה לזכות באמון הציבור).
הציונות הדתית תגיע
להנהגה רק אם אחוז הולך וגדל של הציבור יבחר בה ובדרכה כראויות להנהגת המדינה (יש
לשים לב שבעוד שההובלה של התנועה חייבת להיות מזוהה ומחויבת לאידיאולוגיה של הציונות
הדתית, המצביע יכול שלא יהא מזוהה ומחויב כל כך). קיצורי דרך בדמות השתלבות
במפלגות בעלות אידיאולוגיה אחרת (שאיננה ציונית-דתית), שלא לדבר על ניסיון ל'כבוש'
אותן מבפנים, לא ייצלחו.
אולם מכיוון שבסיס
הכוח של מפלגה ציונית דתית, יהיה תמיד המגזר הציוני-דתי, הרי שכל מהלך בכיוון זה
נועד לכישלון כל עוד ציבור זה אוחז בהשקפה ולפיה הציונות הדתית איננה אידיאה שוות
מעמד לעמיתותיה סביב השולחן הפוליטי, אלא רק מסגרת סקטוריאלית שנועדה לקדם צריכם
סקטוריאליים.
מקורו של הכישלון
הפוליטי של הציונות הדתית – הוא ניצחון התפיסה הסקטוריאלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה