אחת הטענות החוזרות ונשנות בפי דוברים של ערביי ישראל (כלומר הערבים בעלי אזרחות ישראלית) עוסקת בהאפליה, הקיפוח, ההדרה. ההשקעה המופחתת בתשתיות, בתעסוקה, בחינוך, הקושי להתקבל לשרות הממשלתי ולעבודה בחברות יהודיות וכדו'. צריכה האמת להיאמר, יש בטיעונים אלו גרעין אמיתי ביותר.
אולם במקביל מקפידים דוברי ההנהגה של הציבור הערבי במדינת ישראל, להדגיש את זהותם הלאומית הפלסטינית ואת תמיכתם הלא מסויגת ב'אחיהם' הגרים ביש"ע וברעיון המדינה הפלסטינית.
אולם ברגעי מבחן, מתברר שכל הרטוריקה הזו היא פיקציה מראשית ועד כלה. כאשר מעלים פוליטיקאים כמו אביגדור ליברמן או מומחים כמו פרופ' גדעון ביגר את הרעיון לחילופי ריבונות ולפיהם תמורת סיפוח ישובים יהודיים ביש"ע למדינת ישראל, יסופחו ישובים ערביים מתוככי הקו הירוק למדינה הפלסטינית, או אז יוצאים השדים מהבקבוק.
מתברר כי תעודת זהות כחולה, שווה בערכה עשרת מונים מכל תעודת זהות אחרת באזור. מתברר שעדיף להיות אזרח סוג ד' במדינת ישראל מאזרח סוג א' (??) במדינה ערבית כלשהי. עשרות אלפי ערבים מנסים ל'הגר' אל מעבר לגדר הביטחון על מנת למצוא ביטחון (פיסי וכלכלי) בצד הנכון של החומה – הצד הישראלי.
מנקודת מבט אוביקטיבית אין מה להתפלא על כך. כולם מבינים שאם תקום עוד מדינה ערבית (הפעם ביו"ש), היא לא תהיה שונה מעשרות המדינות הערביות האחרות באזור – רודנית, מושחתת, נחשלת תרבותית וכלכלית, חסרת סובלנות דתית ושוביניסטית. היא תהיה מדינת סיוט למי שחווה את חווית החירות, למשל ערביי מדינת ישראל.
יתרונה של ישראל אינו מבוסס על תחושות בטן, גופים בינלאומיים שונים עורכים השוואות בין מדינות תבל בתחומים שונים. כך למשל ממקם האקונומיסט את ישראל במקום ה 38 במדד איכות החיים שלו (כווית היא המדינה הערבית הראשונה במדד – מקום 55. השכנה הקרובה אלינו היא ירדן במקום ה 75..). ארגון World Audit מדרג את ישראל במקום ה 30 מתוך 150 במדד הדמוקרטיה שלו (שאר מדינות ערב משתרכות במקומות 70 ומטה, למעשה רובן במקומות 90 ומטה). תוחלת החיים בישראל גבוהה בכמעט עשור מזו של שכנותיה. ואפשר כמובן להמשיך בעוד מדדים שונים שלאורם ברורה כמיהת הערבים לגור במדינת ישראל. למעט קומץ מיוחסים שלהם צפוי, לפחות זמנית, עתיד טוב גם במדינה ערבית, רוב הציבור הערבי יודע שמצבו החברתי, הכלכלי והפוליטי יתדרדר פלאים לו יעבור לשלטון הרש"פ.
אולם בעוד שהרצון של הציבור הערבי להתגורר במדינת ישראל הוא מובן, הצביעות של דובריו היא ממש נלעגת. בעודם קובלים נמרצות על התנהלותה של המדינה בסוגית היחס למיעוט הערבי וביחס להסכם השלום עם ערביי יש"ע, הם מקפידים למחות ולדחוק כל הצעה שבמסגרתה תועבר הריבונות על יישוביהם לידי גורם ערבי כלשהו. לו לפחות היו שותקים באחת החזיתות, אזי לפחות היו מקרינים איזו תדמית של אמינות, או לפחות אפשר היה לזהות איזה שהוא קו מנחה. לו קבלו על הקיפוח שלהם במדינה אבל היו שותקים בכל הנוגע לסוגיה המדינית (כי כיום הם דנים את מי שהם קוראים להם 'אחים' לקיום עלוב במדינה עלובה (לו תקום) או מאידך היו תומכים בהקמת מדינה ערבית ובו"ז תובעים לספחם אליה. אבל הניסיון לרקוד על שתי החתונות – הוא מגוחך.
באזורנו יש רק דבר אחד שהוא מגוחך יותר – ההתעלמות של ישראל מהתנהלותם של ערביי המדינה, בייחוד ההתעלמות של השמאל הישראלי וחוסר מוכנותו להסיק מסקנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה