אל תירא ישראל

שירו של אביהו מדינה מוכר וידוע, לפחות הפזמון שלו:

"אל תירא ישראל אל תירא

כי גור אריה הלא אתה

ואריה אם ישאג מי לא יירא"

אולם בניגוד למה שחושבים רבים זה אינו ציטוט של פסוק, אלא פראפרזה על הנאמר בפרשתנו (מ"ו ב-ד):

וַיֹּאמֶר -לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָקֵל -לֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ:

מדוע נדרש הקב"ה להרגיע את יעקב אבינו 'אל תירא' ?

עיון בתנ"ך מגלה שאין הרבה מקרים שבהם טורח הקב"ה להרגיע אדם (יש מקרים רבים שבהם אומר אדם לחברו 'אל תירא' או נביא לעם כולו). נבחן מקרים אלו וננסה להסיק מהם קו מנחה שאולי יאפשר לנו להבין את חששותיו של יעקב אבינו.

הראשון שהקב"ה בא להרגיעו הוא אברהם אבינו. לאחר המלחמה עם ארבעת המלכים וחילוץ לוט מתגלה ה' לאברהם ואומר לו בין היתר (ברא' ט"ו א): "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ  הַרְבֵּה מְאֹד". אמנם רש"י מסביר שחששו של אברהם הוא מפני 'בזבוז שכרו' בעת הנצחון. אולם הרשב"ם מפרש בצורה פשוטה יותר: "חובר על הפרשה שלמעלה. אחר הדברים האלה שהרג אברם המלכים אמר לו הק' אל תירא אברם מן האומות" כלומר, ה' מרגיע את אברהם מפני החשש שמא יבואו ארבעת המלכים ויתנקמו בו.

הדוגמה השניה היא של הגר התועה במדבר עם בנה. במצב נואש זה מתגלה אליה המלאך(ברא' כ"א יז) "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ -לֹקִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ  הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע -לֹקִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם".

הדמות הבאה הזוכה להרגעה מה' היא יצחק אבינו שלאחר המאבק עם הפלשתים על המים בנחל, מקבל אות הרגעה מה' (ברא' כ"ו כד): " וַיֹּאמֶר אָנֹכִי -לקי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי  וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי".

המקרה הבא הוא מקרהו של יעקב אבינו שבו פתחנו ונחזור אליו מאוחר יותר.

לאחר מכן באים משה רבינו המקבל את הרגעת ה' לפני המלחמה עם עוג מלך הבשן (במדבר כ"א לד ודברים ג' ב): " אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ  כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן" ויהושע בן נון המחזיק ב'שיא התנ"ך' שכן הוא זוכה שלש פעמים להרגעה של 'אל תירא' מה'. לפני המלחמה בעי (יהושע ח' א) "אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת קַח עִמְּךָ אֵת כָּל עַם הַמִּלְחָמָה וְקוּם עֲלֵה הָעָי רְאֵה  נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי וְאֶת עַמּוֹ וְאֶת עִירוֹ וְאֶת אַרְצוֹ"  " ", המלחמה עם מלכי הדרום (שם י' ח) "אַל תִּירָא מֵהֶם כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים לֹא יַעֲמֹד אִישׁ מֵהֶם בְּפָנֶיךָ " ולפני המלחמה עם יבין מלך חצור (שם י"א ו) "אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת כֻּלָּם חֲלָלִים לִפְנֵי  יִשְׂרָאֵל אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר וְאֶת מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ".

אחריהם אנו מוצאים את אליהו הנביא שאחרי נבואת הזעם שלו למלך אחזיה ('מות תמות') שה' מרגיע אותו ומורה לו ללכת למלך אחזיה עם שר החמישים השלישי (מל"ב א' טו) "וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶל אֵלִיָּהוּ רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא מִפָּנָיו וַיָּקָם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ".

עוד שני נביאים שחששו ממתנגדיהם הם ירמיהו (ירמיהו א' ח) "אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם ה'" ויחזקאל (יחזקאל ב' ו) "וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה  יוֹשֵׁב מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה".

שני מלכים שזוכים להרגעה מה' הם המלך אחז ששני שכניו, רצין מלך ארם ופקח מלך ישראל, רוצים להדיחו ולהחליפו במלך בובה מטעמם (בן טבאל) והנביא מרגיעו בשם ה' (ישעיהו ז' ד) " וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי  אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ". השני הוא המלך חזקיהו שברגע הקריטי, לאחר שכל ממלכתו נכבשה והוחרבה בידי סנחריב מלך אשור ורבשקה מתקלס במלך ובה' אל מול חומות ירושלים, אומר לו הנביא ישעיהו (מל"ב י"ט ו וישעיהו ל"ז ו) "כֹּה אָמַר ה' אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר  שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אוֹתִי".

המכנה המשותף בין כל המקרים האלו (יש עוד שלשה מקרים שמיד נביא) הוא סכנת המוות המרחפת מעל לדמות שאותה חש הקב"ה להרגיע. בין אם זה אאע"ה שחשש מהמאפיה המסופוטמית או יצחק אבינו מהפלשתים הטריטוריאליסטים, משה רבנו מעוג מלך הבשן (שהיה ענק מפחיד ממש בגובה של כ 4 מטר) או יהושע ממלכי כנען, המלך אחז מהקואליציה האנטי-אשורית או המלך חזקיהו מהמלך האשורי...

אולם זה בודאי לא המקרה של יעקב אבינו ! אדרבא, התגלות יוסף הצילה אותו מחיי רעב בכנען !

ישנם עוד שני מקרים שהם שלשה של הרגעת 'אל תירא' מאת ה'. הראשון הוא גדעון. הוא מגלה שהאיש המדבר אליו בגורן אינו אלא מלאך ה' והוא מניח שהגיע קיצו ועל כן מרגיע אותו המלאך (שופטים ו' כג) "וַיֹּאמֶר לוֹ ה' שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת". כמוהו גם דניאל הפוגש את האיש לבוש הבדים ונבהל (דניאל י' יב ודומה לו ביט) "וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי  -לקיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ".

כאן המכנה המשותף הוא הבהלה מפני גילוי שכינה, פירוש קיצוני של 'כי לא יראני האדם וחי' במובן שמי שזוכה לגילוי שכינה אות הוא כי בא קיצו.

גם אפשרות זו לא רלוונטית ליעקב המורגל כבר בגילוי שכינה.

ננסה אפוא לבחון את השאלה מהצד השני, מתי ירא יעקב ? אנו מוצאים פעמים את יעקב ירא. בפעם הראשונה זה קורה כשהוא יוצא מבאר שבע בדרך חרנה, עוצר בבית אל וחולם על הסולם ועל ה' הניצב עליו. כשהוא מתעורר הוא מתמלא פחד (ברא' כ"ח יז) "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". זו לו הפעם הראשונה של התגלות השכינה ובדומה לגדעון ודניאל הוא מתמלא יראה. מאוחר יותר, כשהוא חוזר ארצה שוב הוא מתמלא חרדה (ברא ל"ב ח) ": וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" והוא אומר בפירוש בתפילתו לה' (שם יב) " הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים". הפעם זהו חשש פיסי המזכיר את תריסר הפעמים האחרות של 'אל תירא/ מפי הגבורה.

כלומר, יעקב אבינו יודע היטב שיש מצבים שבהם הוא אמור לירא. אולם  דווקא אז אין ה' טורח להרגיעו.

מסתבר שהרגעת ה' את יעקב אבינו ערב ירידתו למצריים היא ענין ייחודי האומר 'דרשני'.

הפרשנים העלו מספר סברות לפירוש חששו של יעקב. האברבנאל הגדיל לעשות והביא ארבעה הסברים באשר למהות פחדו של יעקב.

אולם נראה להציע כיוון אחר. הלא ידועה היתה במשפחת אברהם אותה נבואה קשה של 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה'. אותה נבואה לא פירטה באיזו ארץ תהיה אותה גלות קשה ונוראה. פתאום מבין יעקב שיעד אותה גלות תהיה מצרים! בהיסטוריה של יעקב יש גם סיפור של גלות שכללה גם עבודה קשה ועינוי, אבל זו היתה חרן לא מצרים ! מצרים הרי נמצאת במ"ט שערי טומאה ואילו חרן היא חצי הדרך לבבל, אותה בבל שעליה אמר רב יהודה (כתובות קיא.) "כל הדר בבבל - כאילו דר בארץ ישראל". היא אותה בבל שהגלות אליה (בזמן חורבן בית ראשון) היתה אמן של כל הגלויות כולן, גלות שבה קמו ישיבות סורא ופומבדיתא שהתקיימו במשך כל תקופת בית שני ומהן הגיע אלינו התלמוד הבבלי אותו אנחנו לומדים עד היום.

אלא שמתברר ליעקב שלא זו הגלות המתוכננת לבניו. במקום לבבל או לחרן, יירדו בניו למצרים, ארץ התועבות. האמנם יצליחו בניו לעמוד בקשיים הרוחניים של גלות קשה זו ?

זהו אכן חשש ייחודי, לא חשש פיסי מאימת המוות בידי אויב ולא חשש רוחני מעוצמת ההתגלות, אלא חשש משמד רוחני. אשר על כן בא הקב"ה ליעקב אבינו ומבטיח לו ש"אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה", גם בתוככי הטומאה המצרית, יהיה הקב"ה יחד עם בניו. כמו שכתב דודי זקני, האדמו"ר ממונקטש הרב ברוך רבינוביץ' זצ"ל: "הלשון 'אנכי ארד עמך מצרימה' מורה על כביכול השכינה יש לה ירידה כאשר יורדים מצרימה, ולעומת זאת 'אעלך גם עלה' מורה על העלאת השכינה יחד עם עליית האדם".

ואכן ה' היה קשוב לזעקת בני ישראל וברגע המתאים שלח את משה להעלות את בני יעקב ממצרים אל ארץ ישראל. 

(דרשה שניתנה בבית הכנסת האשכנזי של ק"ק אלון שבות דרום)