התפרקות העבודה ?

השבוע הודיע יו"ר (לשעבר) מפלגת העבודה על פרישתו ממפלגת העבודה יחד עם מספר תומכים להקמת סיעה חדשה בכנסת – סיעת העצמאות.

יש המזדרזים להספיד הן את סיעתו החדשה של אהוד ברק והן את שאריות מפלגת העבודה. אולם כפי שאמר מרק טווין, דומה שהשמועות על מותה של מפלגת העבודה – מוקדמות מדי. אם תשכיל העבודה למנף את פרישת היו"ר הלא אהוד שלה למטרת מיצוב סדר היום שלה מחדש, יתכן שפרישת ברק רק תועיל לעבודה.

מקורה של מפלגת העבודה במפלגות הפועלים של טרום קום המדינה ובמפא"י (ההיסטורית). סדר היום המקורי של המפלגה היה ממקם אותה מבחינה מדינית כיום מימין לליכוד, אולם באותם ימים הדגש הושם על צדדים אחרים, כלכליים וחברתיים יותר. המאבקים הלאומיים לא היו על הקפאת ישובים כי אם על קבלת השילומים מגרמניה.

באותם הימים היתה הציונות הדתית בברית (שגם היא נקראת כיום 'היסטורית') עם מפלגות הפועלים. בעולם שבו סדר היום הכלכלי-חברתי מושל בכיפה, מצאה הציונות הדתית שפה משותפת עם מפא"י (עד היום זה כך ככל שמדובר בנושאי חברה ורווחה)..

מלחמת ששת הימים, ועוד יותר, מלחמת יום הכיפורים, העלתה לראש סדר היום הציבורי את הסוגיה המדינית. העבודה (=מפא"י = מערך ועוד שלל שמות) מצאה את עצמה נסחפת לעמדה יותר ויותר יונית (מי זוכר כיום שראשי מפלגת העבודה היו מגדולי התומכים של ההתיישבות היהודית ביש"ע). הציונות הדתית דווקא נקטה עמדה ניצית יותר.

המהפך המפורסם של תשל"ז (77) לא התרחש בשל התחזקות הימין המדיני אלא בגלל שמפא"י נתפסה כמפלגה זקנה, מושחתת, מנוכרת לפריפריה ולמעמד הביניים והמעמד הנמוך שלכאורה היוו את מקור עצמתה.

במקביל, סר חינה של האידיאולוגיה הכלכלית הסוציאליסטית, את מקומה תפסה תרבות השפע והפנאי. הוגי הדעות של הניאו-קפיטליזם משלים את עצמם בדברם על 'ניצחון החירות', אולם למעשה היה זה ניצחון ההדוניזם והאינדיווידואליזם. על הבמה נותר כמעט אך ורק סדר היום המדיני והמפלגות האידיאולוגיות – נחלשו.

בתחום המדיני שרדה מפלגת העבודה כל עוד לא היתה לה אלטרנטיבה רצינית. הקמתה של קדימה שמה קץ למצב הזה. כמפלגה אופורטוניסטית במהותה, ניווטה קדימה את עצמה לנישה הריקה של מפלגת ימין כלכלי (כמו הליכוד) ושמאל מדיני (כמו העבודה ואפילו שמאלה ממנה). קריסתה של מפלגת העבודה היתה כמעט בלתי נמנעת.

עמיר פרץ היה יכול לכאורה לקדם את המפלגה על סדר יום חברתי, העדיף אף הוא את סדר היום המדיני, הצטרף לממשלת אולמרט (למרות שהוצע לו לשמש ראש ממשלה על בסיס מצע חברתי). שובו של ברק, שהתנהלותו האישית סתרה לחלוטין את סדר היום ההיסטורי של המפלגה, דרדר אותה עוד יותר, עד שכיום נראה שרק נס יכול להציל את המפלגה ההיסטורית הזו.

בפועל הנס הדרוש למפלגה הוא זה המתנוסס על מוט. כמי שמתחרה על מאגר הבוחרים שזלג לימינה, על מפלגת העבודה לבדל את עצמה מקדימה בציר שבו הן אכן נבדלות. אם הבחירות הבאות יתבססו (שוב) על סדר יום מדיני, בוחרי השמאל עשויים להעדיף שוב את קדימה (ותדמיתה הפיקטיבית כמפלגת מרכז) בשל גודלה.