אשאיר לתלמידי החכמים לכתוב על רעיונותיו של יואב שורק לרפורמות בדת. אני לא מצליח להבין למה מאבק בסחר בנשים תלוי בביטול שבעה נקיים, אולי תלמידי חכמים יצליחו.
אשאיר להיסטוריונים להראות שרעיונות כאלו כבר עלו בהיסטוריה של עמנו. קיום מצות בהתנדבות מזכיר כתות בנות אלפי שנים וגם השקפות של רפורמיסטים מודרניים יותר כאלו ואחרים.
אשאיר לחכמי מחשבת ישראל לדון בשאלה אם אין ברעיון של שמירת מצוות בהתנדבות משום עבודת העצמי ולא עבודת ה'.
נביאים אולי ייטלו את המשימה לשער האם יש סיכוי שהתורה ונושאיה 'יוותרו' על קיום תו"מ כמודל הקביל היחיד לאורח חיים יהודי.
אינני יודע למי להשאיר את הדיון בבלבול הסמנטי שעושה יואב שורק בין האורתודוכסיה מעשי ידי תלמידי הרש"ר הירש ובין שמירת תו"מ שבה הוא מנסה לכרסם. אלו שני נושאים נפרדים והערבוב שנוצר מהם במאמר מקשה מאד על הבנת דעת הכותב.
ברשות הקוראים אתייחס רק לצד החברתי של דבריו דווקא מתוך הנקודה שלה אני מסכים בכל לב – הציונות הדתית מהווה את התקווה הגדולה של החברה הישראלית. ברצוני רק להעיר על המשך דבריו. של יואב שורק.
נקדים. היותה של הציונות הדתית תנועה דתית, משמעה, מעבר להיבט האישי של שמירת תורה ומצוות, שהא מחויבת לבחינה של היעדים הלאומים במבט דתי, מבט תורני, מבט שיוצא מתוך המקורות אל המציאות, שאלותיה וקשייה. כל מהותה של הציונות הדתית היא אנטי תזה של הסטטיות החברתית-הלכתית שבאה לידי ביטוי בעיקר בחברה החרדית.
יש מי שרוצה לראות בתפיסה החרדית את האותנטיות הדתית מחד ובתפיסה הציונית החילונית את האותנטיות הלאומית. בין שתי תפיסות אלו נעה לדעתו הציונות הדתית כמטוטלת רצוא ושוב. זוהי ראיה שגויה.
אליבא דהוגי הציונות הדתית, היא היא התפיסה האותנטית היחידה. כל השאר, חרדים לא ציונים או ציונים לא דתיים, בחרו מתוך התפיסה הכוללת חלקים נבחרים לפי טעמם והשקפתם.
אם נעשה שימוש בלשונו של יואב שורק נכתוב כך:
הציונות הדתית אמונה על חזון של התחדשות העם בארצו, התחדשות הכרוכה מניה וביה בהתייחסות תורנית למציאות של חברת עם השב את הקיום החומרי וההיסטורי בארצו אחרי גלות ארוכה.
המודל של הציונות הדתית, מודל של יהדות הנאמנת למסורת ההלכתית ובמסגרתה ומכוחה פתוחה לעולם הרחב, הוא אכן המודל היחיד המסוגל למשוך את המדינה כלפי מעלה, כלפי ייעודה הקדמון להיות מקומו הישן-חדש של העם, מקום שבו יוכל לשוב אל מקומו הייחודי בקרב עמי העולם, מקום שבו תוגשם מטרת הציונות המודרנית לתקומה לאומית, ריבונות ותחיה רוחנית, לא כהעתק חיוור של מדינות אחרות ותרבויות זרות, אלא כהמשך חי ובועט של המדינות העבריות שהתקיימו בא"י בזמן מן הזמנים ושל המורשת הרוחנית והדתית שהתפתחה במשך אלפי שנים.
היכן נכשלה הציונות הדתית ? דומני שאפשר לסמן מספר תחומים:
א. הכישלון האידיאולוגי. העדרה של משנה פוליטית במובן הרחב מונע מהציונות הדתית לפרוץ את תקרת הזכוכית של ההנהגה. ישנו מחסור גדול, הן בהגות והן בהצעות מעשיות, בכל הקשור לניהול מדינה יהודית מודרנית על פי עקרונות תורניים. כל עוד דיון כזה ייתפס כ'הלכתא דמשיחא', הוא יתגלה כנבואה המגשימה את עצמה. בשנותיה הראשונות של המדינה עוד עסקו בעניין, אולם עם הזמן התבדר הדיון וכמעט נעלם. יש פה ושם יוצאים מן הכלל כמו ספרו של הרב נפתלי בר אילן 'משטר ומדינה בישראל על פי התורה' או זה של השופט ד"ר גרשון גרמן 'מלך ישראל', גם השנתון 'תחומין' התיימר להמשיך את מפעל 'התורה והמדינה' ברוח דבריו של הרב ישראלי:
"התורה והמדינה צמודים הם בידינו, אנו רואים לא רק כאפשרי, אלא גם כהכרחי את שילובם זה בזה, לא רק כ'הלכתא למשיחא', אלא כתוכנית פעולה בשבילנו, בשביל תקופתנו" (מצוטט בהקדמה לכרך א' של תחומין).
אולם כל אלו אינם אלא כקומץ שאינו משביע את הארי. חסר עד מאד גוף תורני-אקדמי שכל כולו מוקדש לבירור התוכנית המעשית של הציונות הדתית לניהול מדינה בכל היבטיה הרבים.
ב. הכישלון החברתי (תוצאה מהקודם). הציונות הדתית לא מצליחה להנחיל את חזונה (כדלהלן) אפילו לדור ההמשך שלה. בלבול השקפתי מאפיין גם את ההנהגה (כולל רבנים, מחנכים ופוליטיקאים, משני המינים). מודלים משונים של סגירות, של עמדות אנטי-ממלכתיות מחד או אנטי הלכתיות מאידך, מופיעות בשולי המחנה וגורמות לבלבול גדול.
ג. הכישלון הפוליטי (שהוא תוצאה משני הקודמים). מוסף 'שבת' אינו המקום לדיון שכזה. בקצירת האומר נאמר שכל עוד תיתפס הציונות הדתית כסקטור חברתי, היא לא תצליח להתרומם ובניה יתפזרו בין מפלגות שונות ('ליכודניק בן דת משה'). רק ההבנה שהציונות הדתית היא אידיאה בפני עצמה, אידיאה המבקשת להנהיג את המדינה לאורם של עקרונות שונים ומובחנים, רק היא צריכה, ראויה ויכולה להגשים את היעוד הלאומי של הציונות הדתית.
נחזור לדיון הכמו מעשי של יואב שורק. היעדים שהוא מסמן ובראשם הפיכת היהדות להיות דרך החיים של העם כולו, נראים ראויים ביותר, אבל הדרך אליהם שגויה בתכלית. אכן, הציונות הדתית, הפתוחה אל כלל הציבור, היא זו שצריכה להוביל, בין השאר באמצעות הדוגמה הציבורית (לו זכינו) אל עבר יעד זה. דבר זה לא ייעשה במחיר של דלדול התורה, הפיכתה למשהו משני, נתון לבחירה אישית, מקומית בזמן ובמרחב.
ההפך הוא הנכון. יש לחתור ולהראות שההשקפה התורנית יכולה להכיל את המדינה והחברה המודרנית, שהתנהלות על פי ההלכה איננה מגבילה את האדם המדיני, גם בעולם ליברלי.
כמובן שבכל שלבי הביניים עד להגשמת החזון, ראוי לה לציונות הדתית (הן זו האידיאית והן זו החברתית) לצאת מן הגטו החברתי שבה היא מתקיימת אל המרחב הכלל ישראלי, להיות מודל לחיקוי ולהשפיע. ואולי בעצם הציונות הדתית כבר מזמן לא נמצאת בגטו ההוא ?
(פורסם במוסף שבת של מקור ראשון כתגובה למאמרו של יואב שורק באותו מוסף)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה