מעשה באסטרונאוט שנולד במעבורת החלל. כל חייו ניזון מכדורי פחמימות, כמוסות שומנים ומשקה חלבונים. לימים נחת בכדור הארץ ושמח מאד לראות את הסינתזה שהצליחו יושביו של כוכב הלכת לבצע ולכלול את שלשת המרכיבים בסטייק עסיסי אחד...
אין לי שום יומרה לתת הגדרה אקדמית באשר למהותה של ה'יהדות' כבשאלתו של מיכה גודמן ('סגולה' 13), אולם התיאור שלו את התפתחות היהדות נראה לי קצת הפוך.
אליבא דגודמן, שלש אסכולות מרכזיות ניסו לתת תשובה, מכוונת או משתמעת, לשאלת מהות היהדות: דרך הדבקות, המסומלת על ידו בחסידות או הניאו-חסידות, למרות שלכאורה התיאור מתאים מבחינות רבות לחברה הדתית בכללותה; הדרך הלאומית, דרכה של הציונות המודרנית; הכיוון החברתי-אוניברסאלי שסומל על ידי התנועות הלא-אורתודוכסיות בארה"ב.
יש מקום לפקפק קצת בתיאורים הנראים מוקצנים קמעא. לא בטוח שבעבר שררה התפיסה שרק אתלטים רוחניים (מונח המזכיר את המודל הנוצרי של athleta Christi) יכולים להדבק בבורא, רוב הציונים שוקלי השקל הציוני ךא היו מנותקים מאמונה בבורא ובודאי שרוב יהודי ארה"ב אינם מונעים מהצורך בתיקון עולם. אולם לצורך העמדת העמדות השונות חזקה על המחבר שנקט בכוונה תחילה בהקצנה מסוימת על מנת לחדד את ההבדלים.
לבסוף הביע הכותב את התפעלותו:
"לא נדיר לפגוש בימינו פטריוט ישראלי שעושה מילואים בגאווה, שמתפלל בדבקות קרליבכית ושמלגה אמפטיה למצוקת הטיבטים"
אולם האמנם מדובר בשלש דרכים חדשות ? כדלעיל, דומני שהתיאור הפוך על פניו. לא מדובר בסינתזה של שלש דרכים אלא בחזרה לשורש הטבעי שממנו גזר מי שגזר את הרכיב שהיה נוח לו. אותו מילואימניק המתפלל (לאו דווקא במניין קרליבך) על נפגעי הצונאמי (או על יערות הגשם הכלים וכדו') שייך, הבה נקרא לילד בשמו, למגזר הכיפות הסרוגות, המגזר הציוני דתי.
מגזר זה, כתוצאה מאידיאולוגיה שהוא עצמו לעיתים קרובות מתנכר לה, הוא ההמשך של אותה יהדות טבעית ואותנטית שמחשכי הגלות קצת גימדו. אותה יהדות שעבורה המרכיבים השונים של לאומיות בריאה, נאמנות הלכתית ואכפתיות אוניברסאלית, אינם אלא הוויה אחת.
הציונות החילונית מאסה ביהדות של תורה שנתפסה בעיניה כשייכת לגלות, היהדות החרדית (לא רק חסידית) נרתעה מההיבטים הלאומיים ובודאי מאלו האוניברסאליים כתוצאה מתפיסה (מוטעית) שמקורם הוא זר ליהדות ושהיחס אליהם הוא כיחס שבין ירושלים וקיסריה. בני הגלות לא יכלו לאחוז באמת בציונות ששמטה את הלגיטימיות מתחת הוויתם וגם התורה, כך דימו, סתרה את השקפת עולמם המודרנית.
רק הציונות-הדתית, האורתודוכסיה המודרנית, השכילה להחיות מחדש את אותה יהדות חיה ובועטת המחוברת לאומה, לתורה ולעולם המציאותי שמסביב. ככזו היא לצנינים בעיני הזרמים היריבים לה שכל צידוקם הקיומי מבוסס על אי היתכנותה של התופעה של הציונות הדתית.
האמנם ריכך הזמן את הצדדים הניצים ? האמנם התקרבה הציונות החילונית בחזרה אל האמונה? האם החרדיות אימצה את הגישה הלאומית? האם הזרמים הליברליים של היהדות חוזרים אל התורה ואל הלאום ? אינני יודע. עדיף שזה יהיה כך. בלי המנוע של האמונה, יצנח ארצה הטיל של הציונות, בלי החיבור לאומה ולמסורת חרב ההתבוללות תעשה עוד יותר שמות ביהדות התפוצה, בלי החיבור למודרנה, תקרוס החברה החרדית.
אז מה יהיה במהלך המאה הקרובה ? ימים יגידו. לגבי דידי, עתידו של העם תלוי ביכולת ההנהגה של הזרם הציוני-הדתי.
(פורסם ב'סגולה' 14)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה