מדוע גלגל הקב"ה את הקמת המדינה ביד מי שלא הקפיד בקיום תו"מ – ליום הזכרון לב"ז הרצל ז"ל

דבר ידוע הוא שחזוה המדינה, בנימין זאב הרצל ז"ל, לא היה מן המדקדקים במצוות. עויניי הרעיון הציוני מבין היהודים ראו בעובדה זו עוד ראיה ניצחת לשיטתם. גם מבין הציונים הדתים היתה עובדה זו למקור של מבוכה ותמיהה. כיצד זה ארע שרעיון כה גדול ונצרך כהקמת מלכות ישראל מחדש בא"י – נתגלגלה על ידי הקב"ה בידי אדם הרחוק מתורה ומצוות ?

אמנם קל להפוך את הקערה על פיה ולטעון 'מגלגלין זכות על ידי זכאי' ואם זכה הרצל להניע את המהלך הגדול של הקמת המדינה, אות וראיה כי היה זכאי בעיני בורא עולם אשר לא מחשבותינו מחשבותיו. אולם השכל דורש ראיה חזקה יותר מקש זה.

ואכן, למען האמת אין זה פלא כלל וכלל. תבונתו של שר ההיסטוריה הזוכר ימות עולם מתגלה בצורה מובהקת בעניין זה.

הבה נזכר במצבו העגום של עם ישראל ערב זריחת שמשו של הרצל ושמשה של התנועה הציונית המודרנית. הקיבוץ הגדול במזרחה של אירופה היה נתון ברדיפות ונגישות שהחזירו את עמנו אל חשכת ימי הביניים. במערב אירופה ובארה"ב, ובעצם בכל העולם מהפכת הנאורות וההשלכה קיצצה אף היא בכרם ישראל כשהבחירה הקשה מונחת לפתחו של כל יהודי, בודאי היהודי הצעיר – השכלה וחירות במחיר של ניתוק מעם ישראל והתבוללות, או דבקות בחיי תורה ומצוות תוך ניתוק מרצון מן הקידמה וההשכלה. המחזיקים בשתי הגישות נקטו בתעמולה קיצונית של 'זה או זה'. תופסי התורה טענו שאי אפשר לו לאדם להיות משכיל ולהשאר בעולמה של תורה וקראו לדחות את ההשכלה. מצד שני טענו אנשי ההשכלה שאי אפשר לו לאדם להיות משכיל ובו זמנית לקיים מצוות שלדעתם עבר עליהן הכלח. במאבק זה יד ההשכלה היתה על העליונה. הנוער, גם מבניהם של רבנים ואדמורים, הצביע ברגלים ונטש את דרכי אבותיו בדרך אל 'אור' ההשכלה והטמיעה. תלמידי החכמים המעטים שניסו להציע שילוב – נכשלו כשלון חרוץ ואף הוחרמו ובוזו בידי בעלי הכח של העולם התורני.

ברגע חשוך זה הגיע הרצל ובפיו הרעיון הלאומי. פתאום נוצרה אפשרות לאותם צעירים ולשאר בני ישראל שהיו על סף עזיבת האומה להזדהות עם עמם בלי הצורך להקפיד על תו"מ. תאמרו – 'איום ונורא'! התיתכן שייכות לעם ישראל בלי יראת שמים, בלי קיום מצוות, בלי לימוד תורה? אכן לא תתכן, אולם מה היתה האלטרנטיבה ? רבים מאותם המונים שהצטרפו לתנועה הציונית היו על רכבת ההשלכה עם כרטיס בכיוון אחד לתחנה האחרונה של ההתבוללות. הרצל הציע להם לרדת בתחנת הציונות. הוצעה להם בעצם מצוות ישוב הארץ במסווה של לאומיות לא דתית.

לו היה מדובר ברב הגאון רבי בניומין וולף הערצל – רק מעטים היו נענים לקריאה. הציונות היתה נתפסת כרעיון דתי וככזה היתה נידחת בידי ההמון שהיה רואה בה, בציונות, חלק מהניסיון הרבני לחסום את העם מן הקדמה המיוחלת.

אליבא דאמת, הרעיון הציוני הוא אכן רעיון דתי נטו. אלא שדווקא הדרך החילונית שבה הוצג הרעיון ודווקא על ידי הרצל, היהודי המתבולל למחצה בעצמו, הן הן היו הסיבות שבגללן זכה הרעיון להתקבל (חלקית אמנם) הן בציבור המשכילי שהיה מוכן לדבוק במה שנראה לי כמהלך ש'אין לו ענין עם הדת', והן בציבור התורני שהבין שהציונות היא בעצם ערך דתי.  נכון שבסופו של דבר צצו המחלוקות במלוא עוזן. הבונד והרפורמים מלכתחילה לא קנו את הרעיון הלאומי, גם אדמורי פולין ורוסיה חשדו ברעיון, חלקם (חב"ד, מונקטש וסאטמר) התנגדו לו בתוקף, האחרים מצאו עצמם באגודת ישראל שפרשה מהתנועה הציונית. אולם זה היה מאוחר מדי ומעט מדי מבחינתה של התנועה הציונית. הקטר יצא לדרך ומדינת ישראל הוקמה.

תנועת הציונות הדתית קמה בצורתה המאורגנת שנים מעטות אחרי הקמת התנועה הציונית. הדבר היה מתבקש. אם הרעיון הציוני הוא דתי בבסיסו, צריך באיזה שהוא שלב להסיר את המסווה של התחפושת החילונית של הציונות. תפקידה של הציונות הדתית הוא לשדרג את מפעלו של הרצל ולהראות קבל עם ועולם ששורשי שליחותו ההיסטורית והלאומית נעוצים בתורה. בפורמט החילוני שלה, אין הציונות מסוגלת להמשיך ולשאוף להגשמת היעדים של עם ישראל וגם אם לא נס ליחה של הציונות החילונית, הרי שאספקת האנרגיות להמשך הפעולה הציונית מוטלת על כתפי הציונות הדתית.

הציונות הדתית נקרעת בתקופה האחרונה בין אלו השואפים להמשיך את דרך 'המזרחי', לשמור על הייחוד האידיאי ולהוביל את המשך המפעל הציוני לאור השקפת הציונות הדתית בבחינת המפקד הצועק 'אחרי' ובין אלו המבקשים להשתלב בתוך מרכיבי התנועה הציונית החילונית גם במחיר של קבלת ערכיה, מתוך רצון להטותה מבפנים לכיוון הרצוי ובתקווה שלא יטמעו בתוכה. דומה כי השיטה ההרצליאנית של הובלת האומה מתוך ראית הייעוד העתידי גם כמיעוט נותנת עדיפות לגישה הראשונה. 

(פורסם ב'כיפה')