הדרן למסכת מקוואות

(לע"נ אבי גולן בן נורית)

מסכת מקוואות כשמה כן היא – עיקרה נושאי מקווה: שיעורו, מה פוסלו ומה פוסל את הבא להיטהר בו. המסכת פותחת בדרגות של 'איכויות' המקווה. אמנם מקובלנו שמקווה מוגדר מים חיים (בתנאי שמימיו אינם שאובים), אולם אין הוא מגיע לדרגתו של   המעין.

מה יש בו במעין שמטהר את הטמאים ?

ראשית יש לזכור כי ביהדות המושג של 'טומאה' ו'טהרה' הוא מטאפיסי לחלוטין. האדם הטמא אינו 'אשם' או 'נחות' או 'רע' בשום מובן שהוא. חלות עליו מגבלות הלכתיות הנובעות ממצבו, אולם אין עליו שום 'נכות רוחנית'. כמו שאומר רס"ג (אמונות ודעות ו' ד):

"כי הטומאה אינה דבר  מוחש ולא דבר שהשכל מחייבו, אלא שהתורה חייבתו"

עם זאת, עיון בגורמי הטומאה, מביא למסקנה שהטומאה קשורה במוות. בין אם מדובר במת עצמו, או במה שקשור לו (קבר למשל) או במצורע (החשוב כמת) או בהפרשות (נורמליות או לא) מאברי המין המרמזים על חיים פוטנציאליים שלא באו לידי מימוש.

המעין, לא רק שהוא מקור של מים המהווים בסיס לכל החי על פני האדמה, אלא שמימיו המפכים ממעמקי האדמה, מזכירים את תהליך הלידה – האנטי תזה למוות. המים השאובים, המכונסים בבריכה (אשבורן בלשון חז"ל) אינם בעלי התכונה הבתולית הזו והם 'מזוהמים' בהתערבות האנושית. רק המים הנאגרים ללא מגע יד אדם – הם היכולים לדמות את המעיין המקורי (זאת למעט טומאת הזב הדורשת דווקא מעין).

אולם עלינו לזכור כי מה שמטמא הוא רק הגוף. הגוף שניטלה ממנו הנשמה, אותו חלק  -לוקי, אותה בחינה של 'צלם –לקים', רק הוא מטמא. הנשמה טהורה תמיד. אלו מאיתנו שחשים את האבדן של יקירם, מוצאים אולי נחמה בידיעה שמהותו של האדם היא הנשמה הטהורה, וזו אינה אובדת לעולם.

- * * * -

רבים הם הדינים של המקווה. נדון בקצרה באחד מהם - סוגית החלפת מי המקווה. וכך אומרת המשנה (פ"ז מ"ב בסייפא):

" ... אבל שאר המשקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין ופעמים שאינן מעלין כיצד מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם לא העלהו היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר:"

נסביר. כידוע שיעורו של מקווה טהור הוא 40 סאה של מים לא שאובים. אם מוסיפים על שיעור זה מים שאובים, הם נטהרים ב 40 הסאה המקוריים. להוספה זו אין שיעור. מאידך, הוספת נוזל שקוף שאינו מים ('מי פירות' בלשון המשנה וכן השאר), עלול לפסול את המקווה אם רוב מי המקווה הם מאותו נוזל. המשנה דנה באפשרות של החלפה: מוסיפים סאה של נוזל כזה למקווה ומוציאים סאה אחרת. במקרה כזה אומרת המשנה שלמרות שלכאורה אין במקווה 40 סאה של מים לא שאובים – המקווה כשר.

אולם מה קורה אם התהליך חוזר על עצמו ?

השו"ע (יו"ד ס' ר"א סעיף כד) פוסק שכל עוד הרוב הם המים המקוריים – המקווה כשר:

"... כל שאר המשקין ומי פירות ומורייס ותמד משהחמיץ,... אם יש בו מ' סאה ונפל לתוכו סאה אחת מאלו, ונטל מתוכן סאה אחרת, כשר אפילו עשה עד י"ט פעמים. אבל במים שאובים שנפל סאה למ' סאה כשרים, ונטל מתוכן סאה אחת ונפל לתוכן סאה מים, כשרים, אפילו עשה כן עד עולם, כשר."

לדעת השו"ע לאחר ההחלפה ה 20, רוב המים אינם המים המקוריים והמקווה פסול (יש לשים לב שהשו"ע מתיר את התהליך אם התוספת היא של מים שאובים, אולם הרמב"ם (הלכות מקוואות פ"ד ה"ז) פוסל גם בהחלפת מים).

אולם חשבון זה תמוה. שכן בהוצאת הסאה בלולים בה 40/41 מים מקוריים עם 1/41 מהנוזל החדש (שכן אנו אומרים ש'יש בילה בלח', כלומר נוזלים מתערבבים זה בזה מיידית). במקווה נותרים אמנם 40 סאה, אולם מתוכם 40/41 סאה הם מהנוזל האחר (וזה כשר כפי שאומרת המשנה).

הכנסה של סאת נוזל נוספת תקטין את החלק של מי המקווה המקורים לכדי 40²/41² חלקים מהמים המקוריים (שכן הכמות האבסולוטית שהייתה מתוך ה 40 היא 41/ 40*40  והיא תשאר כזו גם מתוך 41). קל לראות שאחרי n החלפות יוותרו במקווה 40ⁿ/41ⁿ ואז יש לשאול עבור איזה n  מתקיים:  (40/41)ⁿ < 0.5

זו שאלה הניתנת לפתרון בקלות באמצעות לוגריתמים ומה שאנחנו מחפשים הוא: log_(40/41)0.5

חישוב זריז יעלה שמדובר ב 28.071, כלומר רק בהחלפה ה 29 יהיה רוב לנוזל הזר. מדוע איפה פוסק השו"ע לאסור כבר אחרי 19 החלפות ?

ואכן בנו של רבי עקיבא אייגר, רבי שלמה אייגר, שואל שאלה זו (מופיע בשו"ת רעק"א יו"ד ס' רכא):

"... אבל בש"ע תגדל התמיה, ואף אם נדחוק יותר מהראוי ונפרש בכוונת הש"ע שבכל פעם מן י"ט פעמים יקח כ"כ [כמו כן] מים כמו שלקח בפעם הזאת דהיינו ארבעים חלקי מ"א בסאה בכל פעם מ"מ [מכל מקום] אכתי קשה דהא יכול ליקח עשרים פעמים כ"כ מים כמו בפעם הראשון וישאר לו עדיין עשרים חלקי מ"א בסאה נוסף על פלגא דמים ויהי' רוב דמ"ש [דמה שכתב] רש"י י"ט סאה בודאי באמת גם י"ט ומחצה יכול ליקח אלא דבאותו מידה דאיירי בה מתני' דהיינו סאה כ' רש"י דיכול לעשות כן באותו אופן שהתחיל דנותן סאה ונוטל סאה עד י"ט פעמים, אבל לפי פי' זה בש"ע דלא מיירי לעשות באותו אופן ובאותה מדה שהתחיל בה, אלא בכל פעם מדה אחרת יהיה לו עד שיעלו לו בלקיחתו מ' חלקי ז"א בסאה מים לפי חשבון התערובות א"כ הו"ל [הווה ליה] לכתוב דיכול לעשות כ' פעמים גם דברים אלו דחוקים מאד."

כלומר, גם אם נסבור שהשו"ע מתכוון שבכל פעם ישמר היחס המקורי של 40/41 מים מקוריים שמוצאים בסאה הניטלת (תירוץ מאד דחוק כפי שאומר הרש"א בעצמו) – עדיין לא יגיעו למחצית הכמות. ומנסה הרש"א לתרץ:  

"ויכילנא להעמיד הדין כמ"ש בש"ע וליישבו, אלא דמסתפינ' שלא יקובל בבי מדרשא דאאמ"ו ני' והוא די"ל [דיש לומר] ע"ד [על דבר] שהתחלנו כיון דאפשר שיטול ממין א' (וכמשמעות הפוסקים הנ"ל במ"ש אין שאני אומר שלו ברור כ"כ משמע דאינו ברור אבל לא גם מהנמנע) מש"ה [משום הכי] חיישינן אם יטול כ' פעמים דלמא נוטל כולו מים ולא ישאר רובא ..."

כלומר, בניגוד לכלל של 'יש בילה בלח' רוצה הרש"א לומר שהשו"ע חושש שמא כשנוטל, נוטל רק ממי המקווה (ומנסה לסמוך רעיון זה על הכלל של 'כל דפריש, מרובא קאפריש').

על כך עונה רעק"א בפלפול משלו ומנסה להסביר מכיוון אחר מדוע חושש השו"ע לכך שניטל תמיד סאת מים מקוריים.

יהי רצון שנזכה לבנין בית המקדש וחזרת דיני טומאה וטהרה במהרה בימינו.

הדרן עלך מסכת מקוואות והדרך עלן. 

על חזאים ונביאים

הרשו לי להעבירכם לרגע למדינת המשיח האוטופית שלנו. אתם מתכננים טיול בצפון ורוצים לדעת אם מזג האוויר ייטיב עמכם.

 

טלפון קצר לחזאי התורן אמור לפתור את הבעיה. אלא שתשובת החזאי - מפתיעה:

"אני לא נביא ולא יכול לחזות לכם מה יהיה מזג האוויר מחר! כל רגע יכול הנביא המקומי לקבל נבואת זעם שתמטיר מטר סוחף באמצע הקיץ, תתקשרו אליו"

טוב, נתקשר לנביא המקומי. אלא שזה גם לא ממש מועיל מפני שהנביא מסרב לתת לכם תשובה:

"אני לא 'נביא בהזמנה'" הוא מפטיר בכעס "אם ה' ינבא אותי בקשר למזג האוויר תהיו בטוחים שזה ידווח במהדורות החדשות, בינתיים - תתקשרו לחזאי".

מבוי סתום.

קינה על גירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון וחורבן הישובים שם

[1]עוד לא תמו צרות חודש אב

ובאב תשס"ה גוש קטיף חרב

ושקול החורבן לשרפת בית אהב[2]

על כן יקוננו כל ישראל קדושיו.

בוזגלו, צבי-יהודה בוזגלו

פעם מזמן, כשאהרן ברק היה 'רק' היועץ המשפטי לממשלה, הוא החליט,לפתוח בחקירה פלילית נגד אשר ידלין, שהיה מועמד מטעם מפלגת השלטון (מפא"י) לתפקיד נגיד בנק ישראל. ידלין נחשד בקבלת שוחד, הורשע ונידון לחמש שנות מאסר. ברק טבע אז את המושג 'מבחן בוזגלו'. הכוונה הייתה שאי אפשר לתת לאדם אחד לחמוק מענוש רק בשל מעמדו וקרבתו לשלטון, בעוד שהאדם הפשוט ברחוב חוטף את כל זעם משפט הצדק.

השם 'בוזגלו' לא נבחר באקראי. באותם ימים הייתה האליטה בארץ (פוליטית, כלכלית ותקשרותית) אשכנזית כמעט לחלוטין ושם 'בוזגלו' נועד לרמוז לפער העדתי [שונה אך דומה הוא המאבק נגד עונש המוות בארה"ב, שם נטען שסיכויו של פושע שחור לעלו לגרדום גבוהים פי כמה מסיכויו של פושע לבן].

טוב, זה היה בתשל"ו (76), היום דומה שמתגלה פרצוף נוסף של 'מבחן בוזגלו'. הפעם עומדים אנו משתאים לנוכח הנחישות של ממשלת אולמרט להשמיד ולהרוס את בתי הקבע בעמונה שעליהם נטען כי אינם חוקיים – 'מבחן צבי יהודה בוזגלו'.

נניח שאכן יש בעיה משפטית בבתי הקבע של עמונה (תובב"א). לו יהי כך. האמנם נקיות ידי שלטונות החוק (נתעלם לרגע מהתשובה הצינית שידיהם דמים מלאו) ? אוהבים להזכיר את עשרות אלפי הבתים הבלתי חוקיים בתוך הקו הירוק (רובם ככולם במגזר הערבי), מדי פעם עולים לדיון הישובים הלא מוסדרים של הבדווים בנגב (אף פעם הם לא נקראים 'בלתי חוקיים'). ומה לגבי ערי הקניונים שנבנו לאורך מישור החוף ועליהם נטען כי נבנו שלא כדין על אדמה חקלאית ? האם שכחנו כבר את (אי) אכיפת החוק שמירת שבת או מכירת חמץ ?

רוממות החוק שבפי דוברי השלטון בארץ אינן אלא אחיזת עינים. לא רק שאילו היה החוק עומד לנגד עיני היועץ המשפטי והממשלה כולה, היה ראוי לפתוח באכיפת החוק במקומות המועדים לכך, בישובים שיש לאל ידם להשיג בקלות היתרי בניה, אלא שהדי החורבן של אב תשס"ה עדין טריים בזכרוננו, עת הושמו לעיי חורבות ישובים חוקיים למהדרין בשל גחמה לא ברורה של שלטון השמאל. לא החוק הביא את 'שלום עכשיו' לעתור לבג"ץ, רק הרצון לראות עוד ועוד בתים חרבים.

הממשלה, ששה אלי הרס, שכחה את מבחן בוזגלו. במפתיע, נשכח המבחן גם על ידי בית המשפט העליון שבנשיאותו מכהן עתה... אהרן ברק.

הכשר חמור לאונס ?

אם מאמרה של הד"ר גילי זיוון היה מתפרסם בשמו של גבר כלשהו, בטוחני שדוברות ארגון 'קולך' היו יוצאות נגדו בהתקפה חריפה מאין כמוה. היכן נשמע שאנס מנומס מקבל לגיטימציה ? מי אשר יעיז למחול לבעל המכה המביא פרח לאשתו המוכה בהצהירו הצהרות אהבה ? ואכן בעוד שאין מי שיחלוק על זוועת מעשהו של אמנון, יש להתפלא פליאה עצומה על המוטיבציה ללמד זכות על מעשה שכם. באופן תואם להחריד, מטיחה הכותבת, לא פעם ולא פעמים, ביקורת בבני יעקב. עולם הפוך.

עוד לילה בהייאט

שוב נסעתי לקראת עשר בלילה (מה לעשות, גם לי יש ילדים)

בין אמש והיום, נקלטו במלון עשרות משפחות. אנשים מעוררי הערצה וחמלה גם יחד. כשאני מגיע הם באספה עם אחד מרבני הישוב. על הפרק 'מה הלאה'. יחד הם קורעים קריעה ומברכים 'דיין האמת'. המתנדבים אינם מתפנים לשבת, הם רצים לסייע. יש מי שמקליד נתונים במרץ, אחרת סוחבת עוגות, שלישית מחפשת חלב (כן, לאותה אמא מאמש). א', האחראית, באה אלי ולוחשת לי שיש להשיג אצטון לאישה אחת שאמורה לטבול מחר בערב. בלי שמות, זה לא דחוף. מחר יביאו לה לחדר. בכלל, א' מחזיקה את העסק מהבוקר. ד', אף הוא מהאחראים רץ מפה לשם בתאומים אינסופיים.

ז' רב חשוב מהגוש ואשתו מגיעים עם משפחתם. שני הילדים הגדולים נשואים ולאחד כבר יש ילד. ברשימות של המנהלת אין להם זכר והמשמעות היא חוסר בחדרים. נ' מתנדבת צעירה אצה רצה לנסות ולסדר עוד חדר. המנהל התורן מנסה לשווא להסביר שאין עוד חדרים. נ' לא נכנעת. הם עוברים על הרשימות חדר חדר.

בינתיים אנחנו מציעים למשפחתו של ז' אוכל חם שהובא זה עתה על ידי מתנדבים (בעל המסעדה תרם מחצית מהמזון). ז' ושאר בני המשפחה, חולצותיהם קרועות לאות אבל, מסרבים. הם מסבירים שבדרך לכאן כבר פטמו אותם אנשים טובים מסעד ועוד מקומות במזון משובח.

את ז' מלווה הרב ג', אשתו אחוזת התפעלות מהמתנדבים. אני יודע שהיא רק עושה לנו נחת רוח, הישוב שלהם אימץ אף הוא מגורשים באופן מעורר הערצה. אבל תמיד טוב לקבל מחמאות.

נ' חוזרת אחרי שעה ובפיה בשורה  - במלון 'נולדו' עוד שני חדרים. יש מקום למשפחת ז'!! אני ממהר להביא לכל חדר בקבוק שתייה ועוגה מאפה בית. 'המלאי מתדלדל' אני מספר לד' האחראי . 'יהיה בסדר' הוא עונה לי.

אישה מגיעה, בנה הצליח רק עכשיו לצאת מכפר דרום והוא רעב, שמא יש לנו משהו לאכול. בשמחה אני שולח אותו לטעום מהתקרובת שדחתה משפחת ז'. טוב שיש מי שייהנה מזה, השאר יגיע למקרר בחדר המנהלת.

אחרי חצות שוב מופיע רב הישוב (בינתיים הסתבר לי שהוא איננו רק הישוב אלא 'רק' אחד הרבנים שם). עמו מופיעים זוג מתנדבים שהסיעו אותו לישוב ובחזרה. הרב מחיך אלי בחום ומודה לי (למה דווקא לי ??)  על הכול. אני מסתודד עם שני חברי. הם מזועזעים ממה שראו בישוב המגורש. עינהם אדומות מבכי. 'שעה שלמה בכיתי' אמר לי אחד 'אחרי שמול בית שממנו יצאה משפחה חפוית ראש, ישבו שתי חיילות על הדשא וכרסמו להן במבה כשהן מתעלמות לחלוטין מהטרגדיה האופפת אותן'.

הרב דוחה את העוגה, הוא מעדיף משהו סגור. אני רץ להביא לו ופלים (יש לנו ארגז שלם). ז' יורד לחדרים והפעילים נושמים לרווחה. זו המשפחה האחרונה.

המשפחה האחרונה ? ממש לא. שתי משפחות חדשות נכנסות למלון. הבטיחו להן שהן תהינה עם הידידים כאן במלון הזה. נציג המנהלת מושך בשערותיו. נ' לא מתיאשת. למרות שכבר קודם התברר שאין, ממש אין חדרים במלון, היא נגשת למלאכה במלוא האנרגיות (היא שם כבר מהבוקר).

נער מחו"ל, צעיר יהודי שבא לכבוד חגיגת הבר מצווה של קרובו, תוהה בשפתו מה מתרחש. הוא לא ממש מחובר. כשהוא שומע שמחפשים חדר למשפחה שגורשה הוא מצהיר מיד שהוא ואחיו יעברו לחדר אחר על מזרונים וחדרו ישמש את המשפחה. נצח ישראל לא ישקר.

בלובי מיצבים הרב והרבנית מ' מהישוב שלי. לכאורה אין ה לעשות איתם. הם יורדים להגיד שלום לחבר משפחה שגורש. בדרך הם עוברים בקומה 2, שם פתחו המתנדבים פינת קפה ופניות. מכיוון שמגורשים רבים מתקשים לישון הם מארחים להם לחברה.

בינתיים נזכר ד' שאין לנו יותר שתייה. ברור קצר מעלה שבמלון אחר יש מחסן. אני נוסע לשם. קצינת הביטחון איננה פותית עבורי את הדלת, אולם מתרככת לאחר שיחה עם אחד השוטרים ופותחת לי את המחסן. בדרך למחסן היא מטיחה בממשלה מספר קללות נמרצות. אני לוקח מהמחסן המסודר כמה ארגזים וחש בחזרה.

מי שביקש שתייה כבר פרש לישון. אני מניח בשקט בקבוק ליד הדלת עם פתק הקדשה. הפתעה קטנה לבוקר (הזריחה היא עוד שעה וחצי).

למטה, בקומה 2, מסבים הזוג מ' עם ח', מגורש. הוא מספר בנון-שלאנטיות מפחידה על מוצרי חשמל שנבזזו מביתו. לשאלתי אם התלונן הוא עונה בחיוך עייף 'אין עם מי לדבר'. אני פורש ומשאיר הודעה ב'למען אחי'. לא עוברות מספר דקות וו' מתקשר ומבקש לרכז את התלונות. 'אנחנו נדאג גם לזה' הוא רועם. תוך דקה יש שלט חדש בפינת הקפה. מידע לנבזזים. ח' כבר הלך לישון. והזוג מ' פורש. הזוג ק' מחליף אותם בשלוש לפנות בוקר והאמינו לי שיש להם עבודה.

אני נכנס למחסן הקטן שלנו ובהשראת המחסן של המלון השני עושה סדר: ארז וופלים, ארגז עוגות קנויות, שולחן עוגות אפויות, קרטונים של מיץ, שקית של מוצרי קפה ותה. ארגז של ציוד רפואי וקוסמטי וארגז של לחם וכן הלאה.

מביט מבט אחרון בפינת הקפה, עכשיו בארבע לפנות בוקר היא ריקה. אפשר לסדר ולהכין לבוקר. בדרך הביתה, אני מנסה לחשב את שעות השינה שנותרו לי. שעת שינה יהיה טוב יותר. אני שר לעצמי בקול גדול בכדי לא להירדם. עוד מעט שבת. אסור לבכות בשבת.

לילה במלון היאט

נסעתי לקראת עשר בלילה.

המצב, כצפוי, היה כאוטי. מנהלת הגירוש (המכונה בשם המכובס 'מנהלת סל"ע') הקצתה למלון שאמור לקבל למעלה מ 60 משפחות, עובדת אחת וחיילת (בדיוק מה שתושבי גוש קטיף רוצים לראות – חיילת במדים...). לנציגים שלנו היה קצת קשה ובסוף הם הורשו לפעול מתוך המלון. הניגוד המשווע בין היעילות הנוראה של כוחות הגירוש ובין החידלון המחלט של הגופים האזרחיים – מעצבן שבעתים.

בכניסה למלון, שלטים – 'אוהבים אתכם אחים גיבורים' ו 'אנחנו עם גוש קטיף' ועוד, מעשי ידי הנוער (כן, הנוער שאך אמש הסתכן בהפרת צו האלוף). שולחן עם מיני מתיקה עומד בפתח ולידו שלשה סטודנטים חביבים (בהמשך הערב יתברר שחלקם הם תושבי חו"ל שמזועזעים ממה שהם רואים), גם משלחת ממעלה אדומים 'פתחה שולחן'

במלון עצמו מסתובבים במעורבב האורחים הרגילים, המתנדבים, עובדי המלון ופה ושם גם תושב גוש קטיף. לפעים קשה לדעת מי הוא מי. ש' יוזמת הדבקת מדבקות עם שם למתנדבים, לפחות לעיקריים.

בדלפק המתנדבים – בוקה ומבולקה. עשרות עוגות עומדות במפוזר (משפחה מאפרת הביאה חמישים (!!!) עוגות ולכל אחת הוסיפה מכתב אישי מלחלח עין), בקבוקי שתיה מפוזרים מסביב, ציוד משחקים ושאר שונות משוועים לסדר. עבדכם נרתם למשימה והאזור מחולק לפי נושאים ומזונות. נותר מקום קטן צרכים משרדיים.

כל רגע מגיע עוד אדם להציע את שרותיו. שכן שמע שיש בעיה עם הכביסה, אחר מנסה לסגור על אירוח בשבת. זוג נכנס עם שני ילדים (טריקו כתום) 'עברנו בירושלים ובאנו לשאול אם צריך לעזור' . תוך דקות הם עזרו לנו להעביר ציודים מהבא להתם. מחר הם יבואו שוב. לא כולם דתים, אבל היחס המקובל מהפגנות המחאה – נשמר, מקרה ?

המשפחות מגוש קטיף מגיעות בטפטוף. לא תמיד כל המשפחה באה יחד. מתנדבים ניגשים, מציעים כוס שתיה, עזרה בהבאת הציוד, מחלקים דברי מתיקה ומקשיבים למה שיש למשפחות לומר. בוכים יחד.

גבר מכופתר ניגש לדלפק המתנדבים. 'מי אתה' אני שואל. 'מנכל משרד ראש הממשלה' הוא עונה, 'באתי לומר לכם תודה'. ר' מחייך במבוכה. אני מסובב את הגב והולך למרום אחר, תחושת הקבס שלי איננה מאפשרת לי לשהות במחיצת האנס המודה לקרובי הנאנסת. אחרים משוחחים עימו למרות שגם בהם בוער הכעס.

נכנסת משפחת ב'. האם, עיניה אדומות, מספרת בשקט על אירועי היום. אנחנו מתקשים שלא לבכות. האם מקרינה אמונה ונחישות 'אנחנו נחכה עד שיגיע הרגע לחזור'. הילדים מחייכים בעייפות. האם אתם צריכים משהו אנחנו שואלים, 'אנחנו כאן 24 שעות ביממה בשביל לתת לכם על סיוע שתבקשו'. האב מבקש רק שנחסוך ממנו את הפגישה עם אנשי המנהלת. אנחנו מלווים אותם לחדריהם. החדר נמצא במסדרון ליד הבריכה, מישהו יצטרך לבדוק מחר מה לעשות בשביל לחסוך מהם מראות לא צנועים.

אב נכנס לבדו, אשתו וילדיו באוטובוס שמי יודע מתי יגיע. הוא אמנם כבר הרבה שנים בארץ, אבל בהתרגשות של הזמן הוא חוזר לשפת אמו. למרבה המזל יש ביננו דובר של השפה. שוב התהליך של עזרה בהבאת הציוד.

אמא שכבר הגיעה מבקשת חלב לילד שמתקשה להרדם. המטבח של המלון סגור כמובן. למזלנו יש לנו חלב בשביל הקפה. עוד משפחה מגיעה. לא כל המשפחה. ההורים כאן, הילדים שם. אין קץ לסיפורים.

כבר הרבה אחרי חצות, לאנשי המנהלת אין זכר. מופיע רב הישוב, אשתו והילדים כבר כאן, אבל הוא עסוק היה במניעת אלימות. בקול שקט ורגוע להדהים הוא מספר על זוועות היום, על ההפקרות. איש מרשים וצדיק. הוא איננו כועס, רק מחפש את המגיע לבני קהילתו. הוא חושב למרחוק. ולמרות זאת הוא שמח להצעת אחד המתנדבים להסיעו בבוקר למנין אצל הרב אליהו. משם הוא יחזור לגוש לעזור לשאר עדתו. הרב פורש לשנת לילה קצרה ואני פונה לחזור לביתי.

בדרך הביתה, בשלש לפנות בוקר, הרדיו מקשקש בהבלים הרגילים ואתה תוהה לנפשך על אטימותם של חלקים בעם הזה. אבל לא זה הרגע לחשבונות פוליטיים. הללו עוד יבואו. כרגע, אנחנו עם אחינו הגיבורים מגוש קטיף.