שמחות - הצד השני של המטבע

רבות דנו באינפלציית החתונות בציבור שלנו. אין הכוונה לצערנו לאינפלציה במספר החתונות (נהפוך הוא) אלא ברמת ההוצאה ובאקסטרווגנטיות של החתונות במגזר.

אני רוצה להעלות כאן שתי השלכות שלא מרבים לדבר עליהן. 

מה לנו ולליכוד ?

שוב נשמעים באופק רעיונות ההבל על איחוד עם הליכוד או למצער על ריצה משותפת. 'איחוד הימין' קוראים לזה.
אני שואל מה בעצם מקשר אותנו לליכוד ? קיומם של כמה רעיונות משותפים, שיתוף פעולה אד הוק פה ושם - לא מצדיק ריצה משותפת.
הבה נבחן ביושר מה משותף לנו ולליכוד.
דבר אחד בודאי לא משותף. מצע הליכוד ומדיניותו חפים מכל התייחסות לבורא עולם. בתוך מפלגות המגזר יש מחלוקות בכל הקשור למידת מעורבותם של רבנים ולהיבטים דתים אחרים בחיים הפרטיים והציבוריים, אבל מותר להניח שלכלום יש מחויבות לבורא עולם ותורתו. גם אם בליכוד יש אנשים חובשי כיפה, ואפילו חטיבה המתהדרת בכינוי 'יהודית', הרי שכמפלגה, אין הליכוד מחויב ולו במקצת לקב"ה ולמצוות.
ואם זה לא מספיק למישהו, אפשר לבחון ברמה קצת יותר ארצית את התחומים הפוליטיים:
בתחום התקציבי. אמנם נתניהו כשר אוצר הציל את ישראל, אבל אי אפשר להתעלם מהפערים העצומים שנפערו בעתיה של תוכניתו הכלכלית. גם אם נאמר שהיא הייתה בבחינת הכרח המציאות, הרי שקשה להבין מדוע בשלהי כהונתו כשר אוצר הוא לא מצא לנכון להפנות את המשאבים שנוצרו כתוצאה מגידול היקף הפעילות במשק, לטובת הקטנת הפערים בחברה.
אפשר להסכים לרעיון שיש לעודד עבודה ולמעט בתשלומי העברה, אולם כל זה אינו תקף לנכים, זקנים ואחרים המתקשים לצאת לעבודה. וא-פרופו עבודה, אם אין הצעות עבודה - במה אנשים אמורים לעבוד ? המאמץ להסבת מקומות עבודה מעובדים זרים לטובת מקומיים - לא היה רציני.
בתחום החברה (הקשור לתחום הקודם), לא זכור שהליכוד שיתף פעולה בחקיקה חברתית. בעוד שהח"כים של המפד"ל קוצרים פרסים בתחום החקיקה החברתית, לא התבלט הליכוד (ולא רק הוא) בתחום. המפד"ל היא מפלגה חברתית מעשית. הליכוד תומך בגישה קפילטליסטית חסרת רסן כמעט.
בתחום החינוך, בוודאי המגזרי, אבל גם הכללי, יש הבדל בין הליכוד הליברלי בעל המסורת הזבוטינסקאית-אתיאיסטית ובין המפד"ל המסורתית. ואין צורך להרחיב. אמנם ילדיהם של רבים מתומכי הליכוד לומדים במוסדות ציוניים דתיים (מהחינוך הממ"ד ועד ישיבות ההסדר והמדרשות התורניות) אולם כולם יודעים שאם בחינוך דתי עסקינן - רק המפד"ל תטפל בענין.
בתחום המדיני. עד היום נמצאים בליכוד תומכי הגירוש והחורבן. נתניהו עצמו אמר שאין עתיד לגוש קטיף ורק הדרך לא נראתה לו. גם הגולן לא בטוח בידי הליכוד. אדרבא, הליכוד זקוק לסמן מרכזי-ימני בשביל לשמור אותו (ועדין זה לא בטוח, כי השמאל יתמוך אוטומטית בכל יזמת כניעה).
אפשר להמשיך ולבחון תחום תחום, אולם המסר מהסקירה הקצרה ברור. תהום אידיאולוגית פעורה בין הציונות הדתית ובין הליכוד. שום נאום מלא מלל והבל לא יוכל למלא את הפער הזה בתוכן אמיתי.
הציונות הדתית, עתיד המדינה, חייבת לשמור על עצמאותה.

(פורסם ב'יהודילי')

הדרן למסכת מקוואות

(לע"נ אבי גולן בן נורית)

מסכת מקוואות כשמה כן היא – עיקרה נושאי מקווה: שיעורו, מה פוסלו ומה פוסל את הבא להיטהר בו. המסכת פותחת בדרגות של 'איכויות' המקווה. אמנם מקובלנו שמקווה מוגדר מים חיים (בתנאי שמימיו אינם שאובים), אולם אין הוא מגיע לדרגתו של   המעין.

מה יש בו במעין שמטהר את הטמאים ?

ראשית יש לזכור כי ביהדות המושג של 'טומאה' ו'טהרה' הוא מטאפיסי לחלוטין. האדם הטמא אינו 'אשם' או 'נחות' או 'רע' בשום מובן שהוא. חלות עליו מגבלות הלכתיות הנובעות ממצבו, אולם אין עליו שום 'נכות רוחנית'. כמו שאומר רס"ג (אמונות ודעות ו' ד):

"כי הטומאה אינה דבר  מוחש ולא דבר שהשכל מחייבו, אלא שהתורה חייבתו"

עם זאת, עיון בגורמי הטומאה, מביא למסקנה שהטומאה קשורה במוות. בין אם מדובר במת עצמו, או במה שקשור לו (קבר למשל) או במצורע (החשוב כמת) או בהפרשות (נורמליות או לא) מאברי המין המרמזים על חיים פוטנציאליים שלא באו לידי מימוש.

המעין, לא רק שהוא מקור של מים המהווים בסיס לכל החי על פני האדמה, אלא שמימיו המפכים ממעמקי האדמה, מזכירים את תהליך הלידה – האנטי תזה למוות. המים השאובים, המכונסים בבריכה (אשבורן בלשון חז"ל) אינם בעלי התכונה הבתולית הזו והם 'מזוהמים' בהתערבות האנושית. רק המים הנאגרים ללא מגע יד אדם – הם היכולים לדמות את המעיין המקורי (זאת למעט טומאת הזב הדורשת דווקא מעין).

אולם עלינו לזכור כי מה שמטמא הוא רק הגוף. הגוף שניטלה ממנו הנשמה, אותו חלק  -לוקי, אותה בחינה של 'צלם –לקים', רק הוא מטמא. הנשמה טהורה תמיד. אלו מאיתנו שחשים את האבדן של יקירם, מוצאים אולי נחמה בידיעה שמהותו של האדם היא הנשמה הטהורה, וזו אינה אובדת לעולם.

- * * * -

רבים הם הדינים של המקווה. נדון בקצרה באחד מהם - סוגית החלפת מי המקווה. וכך אומרת המשנה (פ"ז מ"ב בסייפא):

" ... אבל שאר המשקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין ופעמים שאינן מעלין כיצד מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם לא העלהו היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר:"

נסביר. כידוע שיעורו של מקווה טהור הוא 40 סאה של מים לא שאובים. אם מוסיפים על שיעור זה מים שאובים, הם נטהרים ב 40 הסאה המקוריים. להוספה זו אין שיעור. מאידך, הוספת נוזל שקוף שאינו מים ('מי פירות' בלשון המשנה וכן השאר), עלול לפסול את המקווה אם רוב מי המקווה הם מאותו נוזל. המשנה דנה באפשרות של החלפה: מוסיפים סאה של נוזל כזה למקווה ומוציאים סאה אחרת. במקרה כזה אומרת המשנה שלמרות שלכאורה אין במקווה 40 סאה של מים לא שאובים – המקווה כשר.

אולם מה קורה אם התהליך חוזר על עצמו ?

השו"ע (יו"ד ס' ר"א סעיף כד) פוסק שכל עוד הרוב הם המים המקוריים – המקווה כשר:

"... כל שאר המשקין ומי פירות ומורייס ותמד משהחמיץ,... אם יש בו מ' סאה ונפל לתוכו סאה אחת מאלו, ונטל מתוכן סאה אחרת, כשר אפילו עשה עד י"ט פעמים. אבל במים שאובים שנפל סאה למ' סאה כשרים, ונטל מתוכן סאה אחת ונפל לתוכן סאה מים, כשרים, אפילו עשה כן עד עולם, כשר."

לדעת השו"ע לאחר ההחלפה ה 20, רוב המים אינם המים המקוריים והמקווה פסול (יש לשים לב שהשו"ע מתיר את התהליך אם התוספת היא של מים שאובים, אולם הרמב"ם (הלכות מקוואות פ"ד ה"ז) פוסל גם בהחלפת מים).

אולם חשבון זה תמוה. שכן בהוצאת הסאה בלולים בה 40/41 מים מקוריים עם 1/41 מהנוזל החדש (שכן אנו אומרים ש'יש בילה בלח', כלומר נוזלים מתערבבים זה בזה מיידית). במקווה נותרים אמנם 40 סאה, אולם מתוכם 40/41 סאה הם מהנוזל האחר (וזה כשר כפי שאומרת המשנה).

הכנסה של סאת נוזל נוספת תקטין את החלק של מי המקווה המקורים לכדי 40²/41² חלקים מהמים המקוריים (שכן הכמות האבסולוטית שהייתה מתוך ה 40 היא 41/ 40*40  והיא תשאר כזו גם מתוך 41). קל לראות שאחרי n החלפות יוותרו במקווה 40ⁿ/41ⁿ ואז יש לשאול עבור איזה n  מתקיים:  (40/41)ⁿ < 0.5

זו שאלה הניתנת לפתרון בקלות באמצעות לוגריתמים ומה שאנחנו מחפשים הוא: log_(40/41)0.5

חישוב זריז יעלה שמדובר ב 28.071, כלומר רק בהחלפה ה 29 יהיה רוב לנוזל הזר. מדוע איפה פוסק השו"ע לאסור כבר אחרי 19 החלפות ?

ואכן בנו של רבי עקיבא אייגר, רבי שלמה אייגר, שואל שאלה זו (מופיע בשו"ת רעק"א יו"ד ס' רכא):

"... אבל בש"ע תגדל התמיה, ואף אם נדחוק יותר מהראוי ונפרש בכוונת הש"ע שבכל פעם מן י"ט פעמים יקח כ"כ [כמו כן] מים כמו שלקח בפעם הזאת דהיינו ארבעים חלקי מ"א בסאה בכל פעם מ"מ [מכל מקום] אכתי קשה דהא יכול ליקח עשרים פעמים כ"כ מים כמו בפעם הראשון וישאר לו עדיין עשרים חלקי מ"א בסאה נוסף על פלגא דמים ויהי' רוב דמ"ש [דמה שכתב] רש"י י"ט סאה בודאי באמת גם י"ט ומחצה יכול ליקח אלא דבאותו מידה דאיירי בה מתני' דהיינו סאה כ' רש"י דיכול לעשות כן באותו אופן שהתחיל דנותן סאה ונוטל סאה עד י"ט פעמים, אבל לפי פי' זה בש"ע דלא מיירי לעשות באותו אופן ובאותה מדה שהתחיל בה, אלא בכל פעם מדה אחרת יהיה לו עד שיעלו לו בלקיחתו מ' חלקי ז"א בסאה מים לפי חשבון התערובות א"כ הו"ל [הווה ליה] לכתוב דיכול לעשות כ' פעמים גם דברים אלו דחוקים מאד."

כלומר, גם אם נסבור שהשו"ע מתכוון שבכל פעם ישמר היחס המקורי של 40/41 מים מקוריים שמוצאים בסאה הניטלת (תירוץ מאד דחוק כפי שאומר הרש"א בעצמו) – עדיין לא יגיעו למחצית הכמות. ומנסה הרש"א לתרץ:  

"ויכילנא להעמיד הדין כמ"ש בש"ע וליישבו, אלא דמסתפינ' שלא יקובל בבי מדרשא דאאמ"ו ני' והוא די"ל [דיש לומר] ע"ד [על דבר] שהתחלנו כיון דאפשר שיטול ממין א' (וכמשמעות הפוסקים הנ"ל במ"ש אין שאני אומר שלו ברור כ"כ משמע דאינו ברור אבל לא גם מהנמנע) מש"ה [משום הכי] חיישינן אם יטול כ' פעמים דלמא נוטל כולו מים ולא ישאר רובא ..."

כלומר, בניגוד לכלל של 'יש בילה בלח' רוצה הרש"א לומר שהשו"ע חושש שמא כשנוטל, נוטל רק ממי המקווה (ומנסה לסמוך רעיון זה על הכלל של 'כל דפריש, מרובא קאפריש').

על כך עונה רעק"א בפלפול משלו ומנסה להסביר מכיוון אחר מדוע חושש השו"ע לכך שניטל תמיד סאת מים מקוריים.

יהי רצון שנזכה לבנין בית המקדש וחזרת דיני טומאה וטהרה במהרה בימינו.

הדרן עלך מסכת מקוואות והדרך עלן. 

על חזאים ונביאים

הרשו לי להעבירכם לרגע למדינת המשיח האוטופית שלנו. אתם מתכננים טיול בצפון ורוצים לדעת אם מזג האוויר ייטיב עמכם.

 

טלפון קצר לחזאי התורן אמור לפתור את הבעיה. אלא שתשובת החזאי - מפתיעה:

"אני לא נביא ולא יכול לחזות לכם מה יהיה מזג האוויר מחר! כל רגע יכול הנביא המקומי לקבל נבואת זעם שתמטיר מטר סוחף באמצע הקיץ, תתקשרו אליו"

טוב, נתקשר לנביא המקומי. אלא שזה גם לא ממש מועיל מפני שהנביא מסרב לתת לכם תשובה:

"אני לא 'נביא בהזמנה'" הוא מפטיר בכעס "אם ה' ינבא אותי בקשר למזג האוויר תהיו בטוחים שזה ידווח במהדורות החדשות, בינתיים - תתקשרו לחזאי".

מבוי סתום.

קינה על גירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון וחורבן הישובים שם

[1]עוד לא תמו צרות חודש אב

ובאב תשס"ה גוש קטיף חרב

ושקול החורבן לשרפת בית אהב[2]

על כן יקוננו כל ישראל קדושיו.

בוזגלו, צבי-יהודה בוזגלו

פעם מזמן, כשאהרן ברק היה 'רק' היועץ המשפטי לממשלה, הוא החליט,לפתוח בחקירה פלילית נגד אשר ידלין, שהיה מועמד מטעם מפלגת השלטון (מפא"י) לתפקיד נגיד בנק ישראל. ידלין נחשד בקבלת שוחד, הורשע ונידון לחמש שנות מאסר. ברק טבע אז את המושג 'מבחן בוזגלו'. הכוונה הייתה שאי אפשר לתת לאדם אחד לחמוק מענוש רק בשל מעמדו וקרבתו לשלטון, בעוד שהאדם הפשוט ברחוב חוטף את כל זעם משפט הצדק.

השם 'בוזגלו' לא נבחר באקראי. באותם ימים הייתה האליטה בארץ (פוליטית, כלכלית ותקשרותית) אשכנזית כמעט לחלוטין ושם 'בוזגלו' נועד לרמוז לפער העדתי [שונה אך דומה הוא המאבק נגד עונש המוות בארה"ב, שם נטען שסיכויו של פושע שחור לעלו לגרדום גבוהים פי כמה מסיכויו של פושע לבן].

טוב, זה היה בתשל"ו (76), היום דומה שמתגלה פרצוף נוסף של 'מבחן בוזגלו'. הפעם עומדים אנו משתאים לנוכח הנחישות של ממשלת אולמרט להשמיד ולהרוס את בתי הקבע בעמונה שעליהם נטען כי אינם חוקיים – 'מבחן צבי יהודה בוזגלו'.

נניח שאכן יש בעיה משפטית בבתי הקבע של עמונה (תובב"א). לו יהי כך. האמנם נקיות ידי שלטונות החוק (נתעלם לרגע מהתשובה הצינית שידיהם דמים מלאו) ? אוהבים להזכיר את עשרות אלפי הבתים הבלתי חוקיים בתוך הקו הירוק (רובם ככולם במגזר הערבי), מדי פעם עולים לדיון הישובים הלא מוסדרים של הבדווים בנגב (אף פעם הם לא נקראים 'בלתי חוקיים'). ומה לגבי ערי הקניונים שנבנו לאורך מישור החוף ועליהם נטען כי נבנו שלא כדין על אדמה חקלאית ? האם שכחנו כבר את (אי) אכיפת החוק שמירת שבת או מכירת חמץ ?

רוממות החוק שבפי דוברי השלטון בארץ אינן אלא אחיזת עינים. לא רק שאילו היה החוק עומד לנגד עיני היועץ המשפטי והממשלה כולה, היה ראוי לפתוח באכיפת החוק במקומות המועדים לכך, בישובים שיש לאל ידם להשיג בקלות היתרי בניה, אלא שהדי החורבן של אב תשס"ה עדין טריים בזכרוננו, עת הושמו לעיי חורבות ישובים חוקיים למהדרין בשל גחמה לא ברורה של שלטון השמאל. לא החוק הביא את 'שלום עכשיו' לעתור לבג"ץ, רק הרצון לראות עוד ועוד בתים חרבים.

הממשלה, ששה אלי הרס, שכחה את מבחן בוזגלו. במפתיע, נשכח המבחן גם על ידי בית המשפט העליון שבנשיאותו מכהן עתה... אהרן ברק.

הכשר חמור לאונס ?

אם מאמרה של הד"ר גילי זיוון היה מתפרסם בשמו של גבר כלשהו, בטוחני שדוברות ארגון 'קולך' היו יוצאות נגדו בהתקפה חריפה מאין כמוה. היכן נשמע שאנס מנומס מקבל לגיטימציה ? מי אשר יעיז למחול לבעל המכה המביא פרח לאשתו המוכה בהצהירו הצהרות אהבה ? ואכן בעוד שאין מי שיחלוק על זוועת מעשהו של אמנון, יש להתפלא פליאה עצומה על המוטיבציה ללמד זכות על מעשה שכם. באופן תואם להחריד, מטיחה הכותבת, לא פעם ולא פעמים, ביקורת בבני יעקב. עולם הפוך.