הבה נתאחד

התוכנית הכלכלית החדשה לא בישרה טובות לתושבי ישראל בכלל ולתושבי יש"ע, וגוש עציון בכללם כמובן, בפרט. בנוסף לקיצוצים בשכר בשירות הציבורי שרבים נמנים עליו, בוטלה (באופן די גורף) הטבת המס הקטנה וכן בוטלו כל מיני הטבות. המועצה עצמה, כך אומרים, מיטלטלת בין משברי התקציב.

תפילה היא לפעמים געגועים לשטיבל

האמנם בתי הכנסת שלנו הם אנטי תזה לשטיבל שבו התפללו אבותינו ? מבחינה חיצונית בודאי שאי אפשר להשוות את בתי הכנסת שלנו לשטיבל האפרורי של פעם. גם אם הזיקנה ניכרת בקירותיו של בית הכנסת שבשכונה הישנה של אלון שבות, הרי שאין הוא נופל בהרבה מבתי הכנסת החדשים הנבנים בשכונה החדשה, כמו גם מבית הכנסת של נווה דניאל (אינני מכיר את בתי הכנסת בישובים האחרים, הקוראים מתבקשים לעמת ולעדכן). כולם אומרים עזוז וגבורה, עוצמה ופאר (אם רק ימצא התורם).

להיות ציוני דתי ריאלי.

(ב' בתמוז תשס"ג)

אני קורא את הדפים של הגוף הקורא לעצמו 'ציונות דתית ריאלית' (ובשם הזה נדון מאוחר יותר) ואני נזכר (בנוסטלגיה מסוימת) בשנות צעירותי (טוב, זה בעצם לא כל כך מזמן) שבהן רצינו לשנות את הציונות הדתית. אז הוקמה 'מימד' (שממש לא דומה למימד של היום). חשנו את הצורך לשנות ולתקן את הציונות הדתית. המפלגה אז לא עברה את אחוז החסימה. לכאורה -כשלון. למעשה מפדל של היום דומה במובנים רבים למימד של אז. נכון יש בה עוד קולות כיאה וכראוי למפלגה דתית הכוללת (להלכה) את כל מרכיבי הציונות הדתית.

שמאלנות כמוסה

אחד הדברים הכי מעצבנים אצל אחינו בני דת השמאל הם הניסיונות למצוא הקבלות. למשל לדבר על ויתורים כואבים שעל שני הצדדים לעשות. כאילו שעד כה עשה הצד הערבי שמץ של ויתור (פעם חשבתי שזה שהם מוכנים שנמשיך לנשום זה ויתור, היום אנחנו יודעים שגם על זה הם לא מוותרים).

או למשל לטעון שיש להפסיק את האלימות בשני הצדדים. השמאל מנסה להשוות את האלימות המסיבית, הממוסדת, המתוזמנת ואשר אליה מחונכים ילדי הרשות לאיזה מעשה חוליגני בודד, מנותק, הזוכה לגינוי  מכל כיוון, של מתנחל שאיבד את הצפון, עקר זית או יידה אבן (ולמען הסר ספק - אני בהחלט תומך בכל פעילות שתסלק את העשבים השוטים הללו מערוגתנו המפוארת).

באותו אופן אפשר לבכות על אומללותם של גברים במדינת ישראל. מביאים כמה דוגמאות בודדות (שיש להצטער עליהן כמובן) שאף אחד מהקוראים אינו יכול להבינן על בורין (אבל זה מנהג עיתונאי רגיל - להסתפק בסיפור חלק מהעובדות) ולנסות להשוות את זה למאות ואלפי המקרים ההפוכים בהן נופלות נשים להתעללות פיסית ונפשית מצד הגברים איתן הן חיות (כדמו"י או לא). לקרוא למדינת ישראל 'שלטון הטליבאניות' מזכיר לי את הטרוניה של שלומית אלוני בדבר התקשורת הימנית של מדינת ישראל וקריאתה להוציא לאור עיתון שייצג את השמאל. פתטי.

מסתבר שהרצון של 'בשבע' לתת פתחון פה לכל מיני עמדות, מביא את העיתון לקבל את השיטה השמאלנית המאפשרת השוואה שלא במקום. חבל.

בשולי הדברים שתי הערות:

א.      שמתם לב שלמרות שעיקר הדיונים בתחום האישות מתבצע בבתי דין רבניים, בוחר גיל רונן לתקוף דווקא את בתי הדין למשפחה. זאת למרות שדווקא בתי הדין הרבניים הם הנמשל המתבקש לבתי הדין השרעיים (זאת מבלי להתייחס לעצם המשל). האם התפיסה הפופולרית (אך לא כל כך מדויקת) לפיה בתי הדין הרבניים נוטים לטובת הגבר הופכת אותם רצויים בעיני הכותב ?

ב.      בין השיטין של הסיפורים העצובים מסתתרת תפיסה מענינית. זוג נקלע לויכוח והאישה החליטה לעמוד על שלה. שומו שמיים !!! איך יתכן שאישה לא תוותר לבעלה ? הרי כתוב 'והוא ימשול בך' וזאת חורגת מהמטבח !! אז נכון שאין לנו מושג על מה היה הויכוח הקטן שהוליד פירוד (אולי על התבלון של הצ'ולנט ? הרי הקדיחה תבשילו היא עילה ראויה. אולי בעצם הגבר הכין שם את הצ'ולנט ? לא יהיה כן במקומנו !!) אבל התפיסה המובלעת בסיפור לפיה רק האישה אחראית על שלום בית וממנה נדרש לוותר היא לא רק בלתי נסבלת לפמינסט, היא נגד כל עצה שרב היה נותן לזוג. ואם האישה לא מוותרת היא בטח לסבית. נו באמת.

ובערת הרע מקרבך ???

מטרת מאמר זה איננה לשפוט או לחרוץ דין. מטרתי היא חיפוש מידע וחתירה לאמת. הנטייה הטבעית היא לדחות את כל הסיפורים הלא נעימים כתעמולה עוינת או אף שקרית. אולם גם אם אין להאמין - לחשוש צריך. ואף על פי כן - המאמר נכתב מתוך הזהירות הראויה שלא להאשים איש.

על כסאו לא ישב זר

הכל התחיל כששוגרברג הגיע לאולם בערב שבת וגילה שאין לו היכן לשבת. מאוחר יותר הוא היה מוכן להודות שבא ב"התעוררי, התעוררי כי בא אורך, קומי אורי". פוטש מהיר העביר לידיו את ניהול  ועד בית הכנסת.

בישיבת הועד הראשונה חילק שוגרברג את הגזרה. הוא תבע מועד הישוב (וקיבל) 255 כסאות פלסטיק לבנים ו 24 כסאות כתומים (כולל אלו שהיו שם קודם). רברמן (שרטט מומחה) שרטט את השיטה המדויקת בה יוצבו הכיסאות באולם (רוח של 4.5 ס"מ מימין ומשמאל, 39 ס"מ מקדימה בשביל עמידה). שולטהיין ערך סקר מדוקדק ומנה את החברים שעשויים להופיע לתפילה.

מחלוקת קלה התגלעה באשר לדור ההמשך. בסוף סוכם שמכיוון שהצעירים בין כה לא מתפללים, יוכל כל מתפלל להביא ילד אחד לתפילה ואת הרוטציה הוא ינהל כראות עיניו.

עדיין היה חסר מקום. רברמן הציע שיוסיפו כסאות בבית המדרש. הרב התנגד בנימוק שהם לא ישמעו את הש"צ. רברמן רטן שיש כאלו שלא מעונינים לשמוע את הש"צ, אבל הרב הכריע ולא נותר אלא לצמצם את המרווחים בין הכסאות ב 50% ולדחוס לאולם עוד 29 כסאות.

ביום שישי היה הכל ערוך ומוכן. שוגרברג סקר את טורי הכיסאות כגנרל הסוקר מסדר נצחון. שלטי הנחיה ברורים הוצבו בנקודות האסטרטגיות. רק ברגע האחרון הצליח שולטהיין לשכנע את שוגרברג שלא להעמיד סדרנים בשכר ליד הפתח והבימה.

הועד פרש להכנות אחרונות לכבוד שבת. אולי זה מה שהיה בעוכריהם שכן ההכנות נדחקו קצת אל מעבר לזמן הדלקת הנר.

כששוגרברג נכנס לאולם, חשכו עיניו. לא זו בלבד שהבן של קלמנסון הגיע לתפילה (ובכלל לא ספרו אותו), הוא הביא איתו עוד שני חברים. למרבה המזל לחש לו שולטהיין שהוטבורג, בנו ושני אחיו נסעו לנופש בלביא ככה שזה מותיר אותם עם כסא 'ספייר'. בכל זאת נותר  לשוגרברג טעם מר בפה "למה לא מתאמים איתי את האורחים ??"

למרות זאת הצפיפות היתה בלתי נסבלת. שוגרברג, שולטהיין ורברמן נשארו אחרי התפילה לנסות להבין את התקלה. רברמן הוא שגילה שבאולם ישנם רק 246 כסאות במקום 263 שהיו שם בעת התכנון. פניו של שוגרברג עטו ארשת מעורבת של תדהמה ועלבון. להיכן נעלמו 38 כיסאות ?

בישיבה סוערת סרב יו"ר הועד לנפק עוד כיסאות ! "יש לכם מושג כמה כיסאות לקחתם וכמה לקחו מכם ?" שוגרברג הנעלב שלף טבלת אקסל שפרטה בדיוק את כמות הכסאות שנופקו. "301 כיסאות" אמר ותחב את הדף מתחת לאפו של היו"ר, "כולל 4 שלקחתי מהסניף". ליו"ר לא היה מושג ירוק והוא נקט בטקטיקה המקובלת -  "תנעלו את הדלת, למען ה'" צעק על שוגרברג.

"תן לי את המפתח !!!!" החזיר לו שוגרברג.

"נתתי"

"לא נתת"

"נתתי לצ'יקובסקי שיתן לרברמן".

רברמן נשבע שלא פגש את צ'יקובסקי מאז סוכות. טלפון לצ'יקובסקי העלה שהוא מסר את המפתח לאשתו של דהאן שעובד עם רברמן. אבל דהאן יצא לשליחות.

תיקו.

יו"ר הועד העלה רעיון מזהיר. הם יצאו שוב לספור את הכסאות. אפס, הספירה העלתה שעדין יש רק 258 כיסאות. "לא טוב" מלמל יו"ר הועד.

הפעם עמדה להם סיעתא דשמיא. בפתח האולם הם פגשו את רכזת הנוער, גב' קינדר שסיפרה שלקחה 19 כסאות לטובת פעילות הילדים. כולם נשמו לרווחה. שוגרברג חישב בזריזות שיש לו שוב 287 כיסאות, 1 מתחת לתקן אבל את זה הוא מוכן לספוג למען שלמות הישוב ועל כן הוא החליט להחריש.

עכשיו הכל במתח לקראת השבת הקרובה. שולטהיין הודיע שיש לו תוכנית מגרה למספר את הכסאות ולהצמיד לכל תושב כסא.

ובלי קשר, קוראים יקרים, שימו לב. הכיסא השלישי בשורה הראשונה מימין הוא שלי. נא לא לשבת עליו.

J

(פורסם ב'בדי אלון')

האלטרנטיבה

דומה כי לאחר שנים של הצקות מצידם של שמעון פרס, חיים רמון, יוסי בילין ושותפיהם לדרך, מתחיל לחלחל לתודעת הציבור הצורך להתיחס לשאלת 'האלטרנטיבה'.

לכאורה 'אלטרנטיבה' למה ? מה בעצם הבעיה באלטרנטיבה שמציעים לנו החברים מהשמאל ? אפשר לדבר על שלשה כשלים בדרך אוסלו:

1.       הדרך איננה יוצרת מוטיבציה לשלום. אדרבא, כיום הוכח (לצד השני) שדווקא דרך האלימות מובילה להשגים. יש להודות כי תיקון קטן בענייני הדדיות היה יכול לתת לאוסלו פוטנציאל שלום אמיתי (אך כואב מאד לנאמני א"י). לו במקביל לכל הנסיגות היה גם שלב של סיפוח ישובים ביש"ע (כחלק מההסכמה), היה לפלשתינים מה להפסיד כתוצאה מהקפאת התהליך וגרירת האזור לאלימות.

2.       רוב הציבור הישראלי מתנגד לדרך הזו, בעיקר בגלל כישלונה ב'שורה התחתונה' ופחות בגלל ההכרה בכשל הראשון לעיל.

3.       הרשות הפלסטינית (לא כל שכן ארגונים רצחניים יותר בקרב ערביי א"י) מתנגדת להצעות של השמאל הישראלי. בעיני המשקיף הניטראלי והפרגמטי העומד מן הצד, זה נשמע טיפשי, אבל עובדה היא שאפילו הצעותיו הנדיבות עד כדי התאבדות של רה"מ לשעבר, ברק, נדחו על ידם.

כל אלטרנטיבה צריכה להיות טובה יותר לפחות באחד מהגורמים האלו, אם היא רוצה להוות אלטרנטיבה אטרקטיבית (לכן תוכנית הטרנספר מרצון או מאונס, איננה אלטרנטיבה, היא איננה מקובלת על רוב העם, בודאי לא על הערבים, ופוטנציאל השלום שלה – קטן מאד).

ברצוני להציע תוכנית אלטרנטיבית בשלשה שלבים. למעשה, מדובר יותר על שיקום המצב הקיים. כי מצבנו כיום גרוע בהרבה ממה שהיה לפני חמש או שש שנים. יכולת העמידה שלנו נשחקה מבפנים וקשה לראות הצלחה מדינית כלשהי במצב הנוכחי.

בשלב הראשון יש להרחיק למדבר הפוליטי את כל המעורבים בתהליך אוסלו, מפרס ובילין ועד שרון ונתניהו. צעד כזה יבהיר לעולם כי ישראל משדדת מערכות ומתנערת, לפחות קונצפטואלית מכבלי אוסלו (התנערות הצהרתית בפועל – נזקה מרובה על תועלתה).

בשלב השני יש לתקן את התדמית העצמית שלנו. כל ציוני במדינה חייב להבין את משמעותם ההיסטורית של שטחי א"י, להכיר את מפת ההתישבות היהודית והערבית בשטחים השנויים במחלוקת. אין הכוונה ל'חינוך מחדש פוליטי'. אפשר בהחלט שאדם יסבור כי אף על פי כן ולמרות הכל – עדין ראוי לוותר על שטחי מולדת למען הסכם מדיני. יש הבדל גדול אם אומר זאת אדם בעל זיקה אמיתית לחברון ובית אל (ויש כאלו בקצה הציוני-דתי-שמאלי של המפה) ובין אם אומר את זה אדם הרואה באזורים אלו 'חוץ לארץ' או 'שטח כבוש'. זה ידרוש קצת ניקוי אורוות בגורמי התקשורת הנמצאים בהשפעה ממשלתית. אי אפשר שהמיקרופון יהיה אחוז לנצח בידי קיצונים מצד אחד של המפה הפוליטית.

בשלב השלישי צריך יהיה להציע הצעה סבירה לפלשתינאים. במושג 'סבירה' אני מתכוון אובייקטיבית עם נטייה ל'סבירה' מבחינתנו. הצעה סבירה כזו תצטרך להתבסס על ההנחה שריכוזי אוכלוסייה ערבית – יהיו תחת שלטון ערבי וריכוזים יהודיים – תחת שלטון ישראל. המו"מ יצטרך להתרכז בגורלם של השטחים הריקים (עמדת פתיחה ישראלית צריכה להיות – הכל לנו) וכן גורלם של ישובים מבודדים (יהודיים וערביים כאחד).

על סמך נסיון העבר, ההצעה לא תתקבל על ידי הצד הפלשתיני. לא באופן מידי. אבל מכיון שהצעה כזו יש בה דינמיות חיובית לשלום והיא תזכה לתמיכה בצד שלנו, הרי שכבר על פניו מדובר באלטרנטיבה טובה יותר מזו המוצגת לפנינו כיום ומקודמת בהתלהבות על ידי כהני השמאל.