פרשתנו עמוסה במצוות חברתיות, נבחן אחת מהן:
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (דברים כ"ד יז-יח)
זוהי אחת המצוות שהתורה נותנת בצמוד לה את הנימוק. מדוע אין להטות משפט יתום ? כי אנחנו בעצמנו היינו עבדים במצרים. ההשוואה בין היתם והאלמנה ובין העבד מבוסס על היות כולם חלק משולי החברה, נטולי כח חברתי להגן על עצמם.
כך אכן מפרש הרמב"ן (במקום אחר אליו הוא מפנה כאן):
והנכון בעיני כי יאמר, לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו (רמב"ן לשמות כ"ב כ)
כלומר ה' מזהיר אותנו לא לנצל את החלשים בחברה מתוך מחשבה שאין מי שיגן עליהם שכן יש בהחלט מי ששומע לזעקת העשוקים ומי ששמע לזעקת בני ישראל במצריים הוא ישמע לזעקת היתום והאלמנה.
רשי כדרכו מפרש בצורה פשוטה:
וזכרת - על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפילו יש חסרון כיס בדבר:
אזכור יציאת מצריים נועד להזכיר לנו, אליבא דרש"י, את מטרת אותה יציאה – קבלת התורה בהר סיני ושמירת המצוות, גם כאלו שיש בהן חוסר נוחות או קושי. אולם תירוץ זה של רש"י הוא קשה מאד, מה נתייחדה מצווה זו של 'לא תטה' שדווקא בגינה נדרשת התזכורת הזו ?
על זה מפרש האלשיך (מהר"ם אלשיך, מאה ט"ז מתלמידי מרן רבי יוסף קארו) פירוש נפלא ממש:
ושמא תאמר כי למה הוצרכתי לומר לך דין זה ... כי הלא גם אם היה עולה בדעתי שראוי להצר לו לא הייתי עושה, מפני שמה שהייתי מחייב לאלו הייתי מזכה לבעל דינם שלא כדין. לזה אמר מה שהוצרכתי לכך הוא כי הלא וזכרת כי עבד היית במצרים והיה בדין כי לא היית ראוי ליגאל, ועם כל זה ויפדך ה' שזיכך שלא כדין, והיית אומר כי לפקוד עון המצריים לא חשתי על היותך זוכה שלא כדין, כן היית יכול ללמוד לעשות כן גם אתה. על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה לבל תטעה כי גם שם אל דעות ה' ידע זכות לישראל וזיכה אותם בדין:
האלשיך מקשה קושיה עצומה. הלא החובה לעשות משפט צדק היא מאדני היסוד של תורת ישראל. כבר העיד ה' בכבודו ובעצמו על אברהם אבינו:
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: (בראשית י"ח יט)
אם כך, מדוע שתהיה למאן דהו ההווא אמינא להטות את המשפט ? על זה עונה האלשיך שהיה אדם מישראל עלול לעשות קל וחומר. הלא בני ישראל במצרים לא היו ראויים להיגאל ומה שזכו להיגאל היה שלא כדין, אם כן אף אנחנו נרחם על היתום והאלמנה ונפסוק דינם שלא כדין. על זה אומר האלשיך שאין הדבר כן, גם במצרים ידע הקב"ה למצוא זכותם של בני ישראל ולגאול אותם כדין ואת זה אמור היהודי לזכור גם כשלבו הרחמן מטה אותו בדין.
אולם בין השיטין מוכיח לנו האלשיך שהטבע היהודי הוא לרחם על החלשים ולעזור להם, אלא שהביטוי המעשי לעזרה זו צריך לבוא מחוץ לבית הדין – במשפחה, בקהילה, בעבודה ובכל מקום.
