פעם מזמן, כשמפא"י שלטה במדינת ישראל, היתה הציונות הדתית השותפה הקבועה לקואליציה במה שנקרא לעתיד 'הברית ההיסטורית'. המהפך השלטוני של תשל"ז (77) שבר את הברית, 'המערך', יורשה של מפא"י (ומה שלעתיד תקרא 'מפלגת העבודה') עבר לאופוזיציה והמפדל נותרה בקואליציה, הפעם עם הליכוד המנצח.
לא היה זה אופורטוניזם פוליטי אלא תוצאה מתבקשת משינוי סדר היום הפוליטי. אם בהתחלה עיקר הויכוח היה בנושאים כלכליים וחברתיים (למשל הטיפול בעליה או פיתוח הפריפריה והחקלאות) נמצאה שפה משותפת, סוציאליסטית משהו, בין הציונות הדתית ומפלגות הפועלים. יתרה מזו, גם בתוך הציונות הדתית פנימה יכלו להתבלט מנהיגים בעלי עמדות יוניות, שהרי לא זו היתה הנקודה המרכזית שלפיה נמדד מנהיג.
אולם ככל שנקודת הכובד של השיח הפוליטי הכללי נטתה אל הצד הלאומי-מדיני, נוצר סדק בין הציונות הדתית הלאומית יותר והניצית יותר ובין מפלגות הפועלים היותר קוסמופוליטיות ויותר יוניות. בציונות הדתית נבחרו מנהיגים ניציים יותר ושה משותפת נרקמה עם הליכוד הלאומי יותר (לפחות בזמנו).
מאז הלך הקרע ורק החריף כשמפלגת העבודה מאמצת עמדות יותר ויותר שמאליות בתחום המדיני, תוך הפקרה ממשית של התחום החברתי שבה קולה כמעט ולא נשמע. את החקיקה החברתית בכנסת הובילו חברי כנסת מהציונות הדתית ומהמפלגות הערביות. הברית ההיסטורית נראתה בעצמה כהיסטוריה.
אחרי הבחירות של שנת תשס"ו (2006) כשעמיר פרץ הוביל את מפלגת העבודה אל מול קדימה העולה והליכוד הקורס, התנהלו גישושים לבחינת האפשרות של הקמת ממשלה על בסיס קווי יסוד חברתיים וסטטוס קוו מדיני. מפלגת העבודה דחתה את האפשרות, הצד המדיני עדין היה חשוב לה הרבה יותר עד כדי העדפת חבירה למפלגה נאו-ליברלית כ'קדימה'.
כיום מסתמנת באופק האפשרות שמערכת הבחירות הבאה תהיה על בסיס מאבק חברתי. מפלגת העבודה אולי תבחר את ח"כ שלי יחימוביץ' לתפקיד היו"ר. יחימוביץ אמנם שייכת לשמאל המדיני אולם מפעילותה ניכר כי היא לא תהיה מוכנה להקריב את הצד החברתי על מזבח תהליך מדיני עקר, כך גם משתמע מהצהרותיה. במקביל ישנה התעוררות עממית הדורשת שינוי בסדר היום הפוליטי, הדיון העיקרי כיום עוסק במדיניות הרווחה ובצדק חברתי.
אם אמנם זה יהיה נושא מערכת הבחירות הבאה, עיקר המאבק יהיה בין קדימה, הימנית מבחינה כלכלית חברתית ובין העבודה השמאלית. סביר שכל המפלגות תעטינה מעיל של מצע חברתי אולם רק מעטות תוכלנה גם להתהדר בקבלות מעשיות. הציונות הדתית תהיה אחת הבודדות שתוכלנה.
זוהי שעת כושר ושעת מבחן לציונות הדתית. מצד אחד הצגת מצע חברתי בתוספת הקבלות רבות השנים על עשיה בתחום, יכולה לסייע להגדיל את הייצוג של הציונות הדתית בכנסת ואת מידת ההשפעה שלה על הקואליציה הבאה. גם אם נציג הציונות הדתית לא יהיה מועמד ריאלי לראשות הממשלה, יכולת התמרון של המפלגה תגדל כשבידה תינתן הבחירה אם להעדיף ממשלת ימין עם סטטוס קוו חברתי או ממשלה חברתית עם ססטוס קוו מדיני. בכל ממשלה כזו תוכל המפלגה להתבלט כמשקל נגד למפלגה המרכזית בקואליציה.
הציונות הדתית מציגה התנהלות שקולה של מדיניות רווחה. מחד גיסא - תמיכה ביזמה הפרטית אבל לא עד כדי קפטיליזם חזירי, מאידך גיסא – חקיקה חברתית ותמיכה במדינת רווחה אבל לא עד כדי עידוד בטלנות ותפיסה של 'מגיע לי'.
מוקדם מדי בשביל לבחון תרחישים מדויקים יותר, אולם שעת כושר כזו מחייבת עוד יותר את המהלך המתבקש מזה זמן רב – הקמתה של מפלגה אידיאולוגית ציונית דתית גדולה ומאוחדת שתתמודד על הנהגת המדינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה