שרותי הדת במדינת ישראל (תגובה להצעת נאמני תו"ע)

נפתח בשבח אכסניה. יש לשבח את העיסוק הבונה של התנועה במצב שרותי הדת במדינה. הנחת היסוד ששרותי הדת דורשים ניעור רציני הן אולי מהמוסכמות היותר מקובלות במדינה.

נמשיך בתחושה הלא נוחה של הפרטה העולה מן המסמך. לממשלות ישראל האחרונות יש מגמה מוצהרת להפריט לא רק את הנכסים הכלכליים של הממשלה, אלא גם את השירותים שהיא נותנת. עד כה עיקר ההפרטה היתה בתחום הבריאות, החינוך, הטיפול הסוציאלי. עתה אומרת ההצעה – יש להפריט גם את שרותי הדת. התגובה האינסטינקטיבית של הסוציאל-דמוקרט (ולדעתי רוב המגזר הציוני דתי ובודאי מי שמחזיק באידיאולוגיה של הציונות הדתית, נוטים לסוציאל-דמוקרטיה), היא התנגדות להפרטה זו.

בכל זאת ננסה להלן לבחון את ההצעות לגופן. יש להבחין בין סוגים שונים של שרותי דת:

•       מקומיים – בית כנסת, מקווה  הממוקמים בדרך כלל בקרבת מקום לאזרח הנצרך להם. יש עוד נושאים דומים כגון עירוב.
•      אישיים – סידור חופה וקידושין, מילה, תשובה לשאלות הלכתיות על ידי רב או יועצת הלכה וכדו'.
•    שירותים ארציים – כשרות, גיור , בתי דין.

אם שני הסוגים הראשונים אכן יכולים להתבסס על מבנה קהילתי או מבנה של אגד קהילות  (בהבדלים שידונו להלן), הרי שהסוג השלישי לא יכול להישאר ברמה המקומית.

אולם בכל מקרה צריך לזכור ששרותי הדת ניתנים גם למי שלא חבר בקהילה. יש לשער שאיש לא יציע לדרוש כרטיסי כניסה לבית הכנסת או שהרב יבקש תשלום עבור פסיקתו (עם אפשרות הנחה למציגי כרטיס חבר הקהילה). הדבר אינו מתקבל על הדעת ויש לבדוק היטב את מקורות המימון של הקהילה ועל כך בהמשך. ההערות וההצעות שלהלן מבוססים על התוכנית של נאמני תו"ע.

בית הכנסת (הקהילה)

בית הכנסת נותן לחבריו את השירותים הבאים:

•     מקום תפילה.
•   מקום לשיעורים תורניים.
•     רב שעונה לשאלות הלכתיות ומנהיג את הקהילה, כולל עריכת חופות (אופציונלי).

מקורות המימון של בית הכנסת הם מיסי החבר (שנגבים בדרכים שונות), תרומות ועל פי הצעת נאמני תו"ע – גם מימון של המדינה יחסית לגודל הקהילה.

בעיות

1.         מה לגבי מקורות מימון נוספים ? בית כנסת יכול להיות בעלים של אולם שמחות (לטובת הקהילה או אחרים), של אולם הרצאות, מוסד חינוכי ובעצם, אם מדובר במלכ"ר – מה הקץ להרחבת הבסיס העסקי שלו ? ברור שבית כנסת כזה בישוב מבוסס יהנה מתקציבים גדולים יותר ויוכל לתת לחבריו שירותים רבים יותר, הפערים הקיימים - יגדלו.

2.         מה יוגדר כבית כנסת ? האם צריך מינימום של פעילות ? מי ינטר פעילות זאת ? מהי פעילות מוכרת ? קבוצת אנשים שיתאגדו למטרת שמיעת שיחה רוחנית – האם יוכרו כבית כנסת ?

3.         מה לגבי שירותים למי שאינו חבר ? כיום יש בתי כנסת שגובים תשלום עבור שירותים, אולם בודאי לא בעד תפילה (למעט מקום בימים נוראים ואף בעניין זה יש לחץ להקצות מקום לאורחים)

4.         מי יהיה מוסמך לתת שרותי דת? כל אחד יכול להיות רועה רוחני. אבל לתת תשובות בהלכה, לפסוק – לזה צריך הכשרה ותעודה. כיצד יוסמכו הראוים ? כיצד ירכשו תעודה?

אגד בתי הכנסת

אגד בתי כנסת יכול לטפל בנושאים המשותפים למספר קהילות כגון מקווה, עירוב אזורי, בית עלמין ושרותי קבורה או בית דין לממונות (בענין בתי דין לממונות ובכלל – ראו להלן). אין מקום לדבר על מערכת כשרות ברמה כה נמוכה (וראו להלן) ובודאי שלא גיור.

בעיות

בהנחה שהאגד מקים גופים המתפקדים במשק סגור (כלומר מתבססים על תשלום עבור שרות + תמיכה ממשלתית בפרופורציה) אינני רואה כאן בעיות מעבר לבעיות שפורטו ברמת הקהילה למעט השאלה מה לגבי מוסד שכזה שיוקם ללא קשר לקהילה (למשל מקווה פרטי, או בית עלמין פרטי וראו להלן).

שרותי דת ארציים

הנושאים הבאים דורשים טיפול ארצי, או למצער על ידי התאחדות רבת משתתפים, כאן בולטת הצרימה הבסיסית של הפרטת השירותים הללו כפי שנזכר בהקדמה. הסעיפים להלן כוללים הן בעיות והן הצעות לפתרון.

·        כשרות. בימינו כמעט אי אפשר לתת כשרות אפילו לא למוכר מקומי בלי מערכת של הנדסת מזון שתבדוק את הרכיבים. לגבי יבוא – על אחת כמה וכמה. קשה לראות גוף מקומי, אפילו גדול, שיעסוק בכך. בנוסף, בעוד שהיצרן עשוי להיות קשור למקום מסוים – הצרכנים באים מכל קצווי הארץ (ובעצם יש הרב יצרנים שמפעליהם פזורים על פני כל הארץ). נכון שיש צרכנים המודעים לנותני הכשרות, אולם הרוב סומך על כל כשרות שהיא.  האם לא עדיף שהרבנות הראשית תהיה מעין גוף תקינה מרכזי (בדומה למכון התקנים) שיעסוק באיסוף מידע ובקביעת סטנדרטים וכן באכיפה ובקרה על הגופים הנותנים כשרות בפועל (שיכולים להיות קשורים לקהילה או לאגד כהצעת נאמני תו"ע). גוף זה יהיה בעצם אגף הכשרות של הרה"ר.

·        גיור. לדעתי אין מקום ל'משחקים' בתחום הזה וחייב להיות פיקוח  מרכזי. פשרת נאמן הייתה מקובלת על הכלל וברוח זאת צריכות להיות ההמלצות.

·        בתי דין. כיום מטפלים בתי הדין של המדינה רק בנושאי אישות וירושות. ישנם בתי דין פרטיים לממונות הפועלים מכוח קבלת הצדדים את מרות בית הדין. אבל כמו במערכת בתי המשפט האזרחיים, אין מקום לדבר על הפרטה של שירות ציבורי שכזה. בתי הדין חייבים להיות כפופים לרשות אחידה וממלכתית. מינוי דיינים צריך להיות מבוסס על קריטריונים ברורים ואחידים. המינוי של הדיינים (כמו זה של שופטים) צריך להיות מנותק (יחסית) מפוליטיקה (אך כפוף לביקורת הכנסת). צריך לאפשר לבתי הדין של המדינה לדון בנושאים רחבים (ולקבוע תקנות ציבור שיחייבו את כלל בתי הדין) ולהעמיד את בתי הדין הפרטיים לביקורת הרשות הנזכרת).

שרותי דת פרטיים

בנוסף לשירותים הקהילתיים ישנם שירותים שהם אמנם נקודתיים באופיים אולם אין להם בהכרח מוקד גיאוגרפי מוגדר למשל:  

·        מוהלים. אי אפשר לקשור מוהל לקהילה (אלא אם הקהילה מוכנה לממן מוהל לחבריה, אבל זו בעצם התקשרות עם גורמי חוץ). מצד שני, נושא זה דורש פיקוח ורישוי של הרשויות. לדעתי דרוש להקים את 'רשם המוהלים' ולחייב מוהלים בתוכנית לימודים והשתלמויות מזדמנות (כולל נושאים רפואיים ופסיכולוגיים).

·        נישואין. מהדרכת כלות וחתנים ועד עריכת חו"ק. גם כאן יש צורך לפקח על רושמי הנישואין על מנת למנוע תקלות.