דעה על דעות

גליון דעות 21 נחת על שולחננו זה מכבר. כמו שכתבה העורכת החדשה של הביטאון הותיק מבית מדרשה של תנועת 'נאמני תורה ועבודה', בפתח הגיליון הקודם: " הרגע בו 'דעות' נמצא בתיבת הדואר, היה רגע של ... סקרנות. עזבתי את עיסוקיי, באשר הם, והתפנתי לקריאה...". אכן הביטאון לא מאכזב. הוא מרגיז ולעיתים נושך, אבל תמיד דורש חשיבה והתייחסות.

מבחן האיוולת

(י' בתמוז תשס"ה)

נתחיל בהצהרה: תוכנית ההתנתקות של אריק שרון הוא אווילית. לא, אין מדובר בגידוף, חלילה. למי שאינו יודע מדובר במונח אקדמי למהדרין אותו טבעה ההיסטוריונית המנוחה ברברה טוכמן לפני כ 30 שנה בספרה המונומנטאלי  'מצעד האיוולת' (ראה אור בעברית בהוצאת ספרית מעריב בתשמ"ו).

בתחילת הספר מגדירה טוכמן מהו כשל השלטון שהיא מגדירה כ'איוולת'. לצורך כך היא קובעת שלשה קריטריונים (הציטוט מהספר הנזכר עמ' 12 - 13):

"איוולת או עקשנות עיוורת ... קהילה או מדינה הנוקטת מדיניות שהיא בניגוד לאינטרס העצמי שלה. אינטרס עצמי הוא כל מה שתורם בדרך כלשהי לרווחתו או לקידומו של הגוף הנשלט. איוולת היא מדיניות שתוצאותיה שליליות במונחים אלה.

על מנת שתהיה מוגדרת כאיוולת לצורך מחקר זה, על המדיניות הננקטת לעמוד בשלשה תנאים: חובה היא שתוצאותיה השליליות יראו בעליל בזמנה ולא בראיה שלאחר מעשה... חייבים אנו ... לחקור רק את האירועים שנזקם לאינטרס העצמי היה גלוי לבני אותו זמן.

שנית, חייבת להיות דרך פעולה חלופית, שאותה אפשר היה לנקוט...

חייב להיות תנאי שלישי והוא שהמדיניות הנדונה היא מדיניות של קבוצה, לא של שליט יחיד, ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד"

על בסיס קריטריונים אלו נוהל לראות כי המחשבה האינטואיטיבית הרואה בתוכנית ה'התנתקות' עוד שלב בשורה של תוכניות מדיניות אוויליות ומסוכנות מבית המדרש של השמאל הקיצוני, יש לה בסיס אקדמי ! הבה ונבחן את העניין.

התנאי הראשון של טוכמן הוא שהתוצאות השליליות של התוכנית ייראו כבר בזמנה. לא צריך להיות גאון מדיני בשביל לראות את הנזק העצום הצפוי מתוכניתו של שרון. הכתובת, כפי שנהוג לומר, על הקיר (ואם היינו רוצים להוסיף נופך דרמטי למאמר היינו אומרים שהכתובת כתובה בדם). מבחינה ציונית בודאי שמדובר במעשה הנוגד את האתוס הציוני. גם מבחינה ביטחונית הנזק ברור וכל צמרת צה"ל התריעה נגדה (אלא שבמדינה דמוקרטית אין להם ברירה והם חייבים לבצע את הוראות הדרג המדיני, או לפרוש). מבחינה מדינית התוכנית היא מכת מוות לכל סיכוי לשלום באזור (אם נותר מסיכוי זה משהו לאחר הסכם אוסלו שהיה אווילי, אם גם פחות מהתוכנית דנן). יש יותר משמץ של אירוניה להיזכר בהתנגדות של אנשי השמאל לתוכנית. אולם אם גם להם התוכנית נראתה כסיכון מדיני, על אחת כמה וכמה למי שכבר לפני עשור התריע על האיוולת שבתוכניות השמאל (והן כאמור, פחות קיצוניות מתוכניתו של ראש הממשלה).

התנאי השני מדבר על תוכנית חלופית. אחד התחביבים של אנשי שמאל בשעת ויכוח (וכמותם גם המראיינים) הוא להטיח ביריב שמימין 'מה האלטרנטיבה שלכם ? לכבוש שוב את עזה ??' ומיד להמשיך בשטף הדברים מתוך הנחה שאכן אין לימין מה להציע. תקצר היריעה מלפרט את התוכניות המדיניות שרצות מימין לשמאל. החל מתוכניות מקבילות להתנתקות בהזיותן (טרנספר וכדו') עבור בתוכניות מעשיות וכלה בתוכניות נדיבות פלוס. אבל תוכניות קיימות.

התנאי השלישי הוא בעיתי משהו. אמנם מדובר במדיניות של קבוצה אולם טרם עבר יותר מדור פוליטי אחד שנקט בה (ולגבי דידנו דור פוליטי הוא מערכת בחירות) אלא אם נצרף את התוכנית למגמת אוסלו. אולם זה הרגע להתריע. איננו רוצים להמתין לדור הפוליטי הבא כשהתוכנית תצא לפועל ומצבנו יהיה רע ומר. אם חלילה תבוצע התוכנית או אף חלקה, נתקשה מאד להחזיר את הגלגל אחורנית כשנגלה כמה אווילית היא הייתה. עדיף בהרבה לעצור אותה באיבה ולא להשלים את ה'ניסוי'.

האם יש לאבחון של הסימפטום יתרון למתנגדי התוכנית ? אין לנו מטרה שבדיעבד יגלה הציבור ש'נביא היה בתוכם'. השמחה לאיד של אנשי ה'אמרנו לכם' לא תשמח אותנו אם ישובים פורחים יהפכו לעיי חורבות כתוצאה מהתוכנית האווילית.

סבורני שיש יתרון באבחון שכן לאורו קל יותר לענות על השאלה המנקרת במוחם של רבים והיא כיצד יתכן שקבוצה של אנשים, שאפשר להאמין כי רצונם רק בטובתה של המדינה, שוגים בצורה כל כך מחפירה. היתכן כי 'מר ביטחון' ו'מר התיישבות' שינה את עורו בצורה כל כך חריפה ולא שם לב לכך ? תופעת האיוולת היא הפתרון. 

מסתבר כי לא מדובר באירוע ראשוני. כשל שלטוני זה, האיוולת, מושרש בתרבות השלטונית של העולם ועל כך יעידו הדוגמאות שמביאה טוכמן בספרה (חלקן בהרחבה וחלקן בתמצתיות, הדוגמה הקרובה אלינו מובאת בפרק הראשון והיא סיפורה של התפלגות הממלכה בימי רחבעם עמ' 16 - 18 שם). לא תמיד אפשר לעמוד על הסיבות לגילויה של איוולת מדינית, לפעמים הסיבות מתבררות רק בדיעבד. אין זה משנה את המצב.

אם נצליח לעצור את המהלך, אולי לא נוכל להפוך לפרק במחקרי המשך על תופעת האיוולת, אבל נוכל להמשיך לבנות עוד פרק ציוני מפואר.

 

מכתב גלוי לרבנים הצעירים של הציונות הדתית

הבית בוער. הצמיגים הבוערים אינם אלא בבואה חיוורת של האש המלחכת את שולי המדינה. תוכניתו של שרון מאיימת לא רק על ביתם הפרטי של תושבי גוש קטיף והשומרון, לא רק על ביטחונם של עשרות אלפי אזרחים שיכנסו לטווח האש של המחבלים, אלא בראש ובראשונה על החזון הציוני של המדינה שמוכנס עכשיו להילוך אחורי.

המושיע התורן של השמאל

לבחור שיציל את השמאל בישראל, ויקבור את הציונות, קוראים משה, אולי אברהם יצחק ואולי נועם. הוא גר ביצהר, אולי במעלה מכמש אולי ברעננה. הוא לא פרובקוטור של השב"כ - סתם בחור רגיל, בוגר צה"ל. הוא לא חכם גדול ולמרבה הצער גם לא טיפש קטן.

על דירוג המקוואות

 במסגרת ביקורת על הספר "במרחק הליכה חיבור על תרבות הצריכה", הביא ידידי גלעד סרי-לוי את מאגר המקוואות של אתר 'כיפה'  כדוגמה לנגע תרבות הצרכנות שפשה בנו, וברצוני לחלוק עליו (במסגרת גילוי נאות נאמר כי לא קראתי את הספר, ואכן אין ברצוני להתייחס לתוכנו).
ראשית נקבע, שבלי כל קשר להשקעה שלנו, זוהי זכות אלמנטרית של מקבל השירות (ולאו דווקא הצרכן) לקבל יחס ראוי מצד נותן השירות. הבעיה הרובצת לפתחנו היא, כיצד נוודא שפקיד השומה מתייחס באופן נאות לאזרחים? והאם ראוי שפקידה במשרד הפנים תטרטר לשווא אזרח המבקש לחדש דרכונו?
באותה אמת מידה נגזור את זכותה של בת ישראל הבאה להיטהר במקווה ציבורי (נוציא לרגע מכלל דיון את המקוואות הפרטיים) לייחס הוגן במקווה שלה. השאלה תהיה אפוא זהה: כיצד נבטיח שירות נאות, הפעם במקווה?
על מנת לנסות ולענות לשאלה, עלינו קודם כל להגדיר מהו 'שירות נאות' במקווה. אומנם זה אכן לא אמור להיות תלוי כלל בתשלום (שבסופו של דבר הוא די דומה במקוואות השונים ופרט זה הוא שולי באתר דנן), אולם יש בודאי פרמטרים חשובים שטובלות שמות לב אליהן. ואכן מי אם לא הטובלות עצמן תגדרנה מה נחשב בעיניהן כ'שירות ראוי'?
כאן התגייס אתר 'כיפה' לתת שירות (חינם!) חשוב לציבור הטובלות כשהוא מאפשר לגולשות להביע דעתן על השירות שניתן להן במקומות שונים בארץ. ודוק, טובלות כמקבלות שירות ולא כצרכניות. יש לשים לב שהאתר 'כיפה' נותן בעצם שירות בעצמו לטובלות האחרות, בספקו מאגר מידע שיכול לסייע להן בבחירת מקום הטבילה (גלעד מציין גם את ביקורת המקוואות של NRG, אולם לא זו בלבד שיש שם הפניה למאגר של 'כיפה', אלא ששם מדובר על ביקורת בסגנון 'ביקורת מסעדות', המתבסס על חוות דעת אישית מאוד).
אין כאן אפוא שמץ של תרבות צריכה פסולה, אלא אדרבא, תודעה מפותחת של זכויות אזרח במדינה, שמתיימרת לספק גם שירות של מקוואות לציבור הטובלות.
השאלה שיש לשאול היא, האם מועצה דתית שתבחין שמקווה מסוים באחריותה מקבל חוות דעת לא טובות מציבור הגולשות, תטרח בכלל לשפר את המצב? מהי המוטיבציה של מועצה דתית לשפר את השירות שלה?
במערכת כלכלית/צרכנית עשוי ההפסד הכספי לעודד תרבות שירות, אולם במערכת של שירות ממשלתי נטו מה יעודד את שיפור השירות?
אפשר תמיד לקוות לטוב ולחכות שאדם בעל תודעת שירות מפותחת יתגייס לשפר את המצב (אם נקרא לגורם בשמו, נראה לי שיותר נשים במועצות הדתיות יכול לסייע בעניין, אבל לא רק). במציאות מסתבר, שה'נשק' הטוב ביותר הוא חשיפת האמת, גם אם זו כרוכה בשירבוב של מידרוג (רייטינג) לתוך המערכת. פירסום (מעבר לאתר 'כיפה') של מקוואות בעלי ניקוד גבוה, ובמקביל של מקוואות שמומלץ להתרחק מהם, יגרום (אולי) לגורמים במועצות הדתיות (או מה שנותר מהן) לנסות ולשפר את השירות, ולו בשביל הכבוד האבוד.
בשורה התחתונה, לא זו בלבד שאין מדובר בצרכנות זולה, אלא שיש לשבח את הנהלת אתר 'כיפה' על התגייסותה למשימה ולעודד את הקוראות לשתף את הידע שלהן עם כלל ציבור הטובלות.

(פורסם בהצופה)

מסקנות במקום תשובות

במסווה של דאגה לערכים של 'עם ישראל', ולעיתים אפילו 'תורת ישראל', מתוך משולש היסוד של הציונות הדתית, מנסים אנשי השמאל הדתי לנגח את רוב מניין ובניין של הציונות הדתית. לעיתים זו התחסדות של ממש ולעיתים נפנוף בסיסמאות.
טענותיו/שאלותיו של ד"ר הלינגר ("הצופה" ד' בשבט) אינן חורגות מהקו הזה. לשם קידום עמדה מדינית שמאלית הוא מנסה לצייר תמונה שחורה ומעוותת של הציונות הדתית, מחד גיסא, ולגמד את הטרגדיה הציונית של תוכנית הגירוש של ראש הממשלה, מאידך גיסא.
טענות רבות יש לכותב, אולם הטענה שחוזרת מבין השיטין היא שהעיסוק בארץ ישראל בא על חשבון ערכים אחרים בציונות הדתית. טענה זו היא שיקרית גם מבחינה עובדתית וגם מבחינה עקרונית.
עובדתית אפשר לבחון כמה חוקים חברתיים חוקקו נציגי הציונות הדתית בכנסת, אלו ועדות הם בחרו לאייש ולעמוד בראשן, אלו תיקים הם בחרו בממשלות האחרונות, מה הם כתבו בהסכמים הקואליציוניים, ומה הם השיגו בפועל.
אפשר גם לשאול את פעילי 'במעגלי צדק' בעת שטרחו על הכנסים האחרונים, איזה אחוז מההנהגה הרוחנית של הציונות הדתית דחה אותם בטיעון בסגנון 'מה לכם אצל פעילות חברתית כשהממשלה שוקדת על גירוש יהודים'?
אפשר ללכת ולבדוק בישיבות תיכוניות ובאולפנות, וגם בסניפי בנ"ע ועזרא, מה נעשה בתחום החסד.
אפשר לבדוק בביטאונים של הציונות הדתית איזה אחוז מוקדש לסוגיות ארץ ישראל ואיזה לעם ישראל.
אבל הרבה יותר קל להיתפס לכתבות עוינות ולא לתת לעובדות לקלקל את הרושם. בייחוד שנראה שיש גורמים המעוניינים לצייר את הציונות הדתית כקיצונית, פוליטית ודתית.
גם בהיבט העקרוני מוזרה הקביעה שלפיה הטיפול בארץ ישראל בא על חשבון הטיפול בסוגיות חברתיות. מעולם לא שמענו שקידום מסיבי של רעיונות ערביים (פעם במרצ, אחר כך בעבודה וכיום גם בליכוד) בא על חשבון נושאים חברתיים. וכי רק עמדה ציונית שורשית איננה יכולה להתקיים יחד עם עמדה חברתית?
עוד מוטרד ד"ר הלינגר מהסתגרות של הציונות הדתית בתוך עצמה. כך הוא שואל אם אין בהתגייסות של הציונות הדתית למען בלימת תוכנית ה'הינתקות' משום דאגה ללנדסמנשאפט של הציונות הדתית. עולם הפוך! תעודת עניות היא לציונות הכללית שלא נענתה לאתגר ההתיישבות ביש"ע כפי שנעתרה לה הציונות הדתית. עתה משמנסה הכורת לעלות על ההתיישבות הזו, ללא טעם וללא תכלית, מתפלאים ששוב הציונות הדתית מובילה?
אפילו אם היה ד"ר הלינגר צודק בהנחתו, היה ראוי להתפעל מהנכונות לסייע הדדית. זה קצת שונה מהאינדיבידואליזם המקובל, מתרבות ההתעלמות של המערב, אבל קצת יותר קרוב לערבות ההדדית של יהודים במשך דורות רבים.
אלא שלמעשה לא הדאגה לחלשים או ערכים של מוסר עומדים כאן לדיון, אלא הרצון לקדם תוכנית מופקרת מכל בחינה. יודע ד"ר הלינגר היטב שאין שום הצדקה ציונית לביצוע תוכנית ה'הינתקות'. לא צריך להיות אלוף במיל' בשביל לדעת את הסיכון הביטחוני שבה, לא צריך להיות מומחה במדעי המדינה בשביל לראות לאיזו תסבוכת מדינית היא הכניסה אותנו (ואף לאחר שתתבטל בעז"ה, ייקח לנו הרבה זמן להתאושש), וגם לא צריך תואר בכלכלה בשביל לראות את הנזק הכלכלי שהיא ממיטה עלינו (ואם נוסיף את נזקי אוסלו נקבל סכומים דמיוניים ממש). אולם עיקר הנזק הוא בתחום הציוני. לראשונה מתכננת מדינת ישראל צעד שמשמעו הכרה בטיעונים הערביים על זכותם הלאומית בארץ ישראל ואי זכותם של יהודים (מקרה ימית הוא שונה בהרבה היבטים, אם כי בדיעבד מתבררת הטעות שבביצועו). נוח להציג את המאבק כמאבק קרתני על זכויות הרכוש של תושבי גוש קטיף והשומרון (גם להם נוח לפרוט על מיתרים אמוציונליים ולעמת אנשים עם המחשבה של זריקת ילדים מבתיהם, החרבת בתי כנסת והוצאת מתים מקבריהם), אולם המאבק הוא לאמיתו של דבר על דבר בסיסי הרבה יותר עתידה של המדינה.
וכך במקום לעסוק בשאלה הבסיסית של ה'הינתקות', והיא 'לשם מה?' מתיישר ד"ר הלינגר עם הקו הרשמי של העירפול והטשטוש ונוקט דרך הגנה הטובה ביותר ההתקפה. לא נוכל למצוא אצלו שום רמז באשר ליתרונות הגלומים בעצם התוכנית אלא רק באיום על מה יקרה אם נמשיך להתנגד לה. באלגנטיות מדומה הוא מדלג מעל כל האלמנטים הדיקטטוריים שבהתנהלותו של ראש הממשלה, ומעל לכל הצביעות של מפלגות השמאל (המוכנות למכור את כל האידיאולוגיה שלהן, ובלבד לזכות ולראות בהחרבת יישוב יהודי), ומסתפק בפריטה על מיתרי אחדות האומה (מיתרים הקיימים, כך נראה, רק אצל הציונות הדתית).
לסיכום. תוכנית ה'הינתקות' אכן טומנת בחובה שבר. לא בין דתיים וחילונים ולא בין תושבי יש"ע ותושבי השפלה, אלא בין הציונים ובין המיואשים. אלו האחרונים סוברים שיקנו לעצמם שקט ושלווה ובריחה מהצורך לשלם יותר ממס שפתיים לרעיון הציוני על ידי ספסור בחייהם ורכושם של אחרים ועל ידי המרת העתיד בהווה.

(פורסם בהצופה)

כסתח פוליטי

 כשהייתי[1] צעיר ותמהתי על מנהגים שונים של הורים היו אומרים לי 'חכה חכה גם תורך יבוא'. אולם יש דברים שאין זה ראוי ל'אחל' לאחרים. אחד מהם הוא אירוע שיבהיר את פשר הצורך בייעוץ פסיכולוגי לו ניזקקת לעיתים נערה המוטרדת מינית בכלל, ועל ידי מי שנחשב על ידיה לרב עד לא מזמן בפרט.

הרמז העבה בדבריה של שרית ילוב שלפיו כל מי שמתלוננת על רב שהטריד אותה מינית היא מן הסתם מעורערת בנפשה (כאילו שכל מי שמתייעץ עם פסיכולוג הוא כזה) הוא חלק מאותו מנגנון הכחשה-הדחקה שבעטיו נאלצים ארגונים שונים להתערב לטובת אותן נערות, להתעמת עם מי שמעונין לטייח ולכסות ולספוג שוב ושוב מטר חרפות וגידופים מפי שרית ילוב ודומיה.