מדוע נפל גדליה בן אחיקם ? מדוע נקבע צום דווקא עליו ? במאמר קצר זה אני מבקש להצביע על הקשר שבין הפוליטיקה והאמונה כגורם משפיע על גורלם של אנשים.
מאז פילוג הממלכה, לא היתה יהודה ממלכה גדולה. היא תמיד פעלה בצילן של ממלכות חזקות ממנה ובדומה לשכנותיה חייתה תדיר תחת האיום האימפריאלי של השכנה מדרום (מצרים) והשכנה מצפון (אשור ולאחר מכן – בבל).
מדיניות החוץ של הממלכה, כפי שהבינוה מלכי יהודה, הייתה תמיד לבחור לתמוך בצד המנצח. לפעמים זה הצליח ולפעמים לא. יש לשים לב שלמדיניות זו שותפים כלל המלכים – הן אלו שהתנ"ך מתאר כמי שעשו הרע בעיני ה' והן אלו שקיבלו ביקורת חיובית יותר.
המלך אחז הימר על אשור במאבק מול ארם וישראל ולשיטתו – הצליח. ארם וישראל נמחקו מהמפה – יהודה שרדה. המלך חזקיהו העדיף ברית עם בבל נגד אשור וכמעט שילם בעירו ומקדשו בשל כך. רק נס, פשוטו כמשמעו, הציל את ירושלים מגורל דומה לשאר ערי יהודה.
המלך יאשיהו שניצל היטב את החלשותה של אשור במאבקיה מול בבל, והשתלט, פוליטית ודתית, על המרחב של הממלכה המאוחדת, גם הוא לא קרא נכון את המפה ויצא אל מותו בקרב מול פרעה נכו, כשהו מבקש לטמון לו פח ונופל בעצמו בפח שהביא עליו את קיצו הנורא. אמנם לכאורה הוא ממשיך את מדיניותו של זקנו, מדיניות המעדיפה את הכח העולה – בבל, על פני האמפריות המזדקנות אשור ומצרים, מדיניות שעל פניה היא צודקת (שהרי בבל מביסה את שתיהן), אולם כפי שנראה, עצם ההתערבות במאבק הבינלאומי היא היא טעותו.
אצולת יהודה (עם הארץ המקראי) ממשיך את המדיניות האנטי מצרית וממליך את המלך יהואחז על כס אביו (הוא לא היה הבן הבכור !) אולם גם הוא נופל כשפרעה שב, עדין חזק יחסית מהקרב מול צבאות בבל בחרן. פרעה מגלה את המלך יהואחז וממליך תחתיו את אחיו הגדול יהויקים. מסתבר שפרעה ידע שהמלך החדש שייך למפלגה פוליטית אחרת.
אולם גם המלך יהויקים מגלה שמצרים איננה אלא משענת קנה רצוץ. בקרב המפורסם בכרכמיש סופג פרעה נכו תבוסה מוחצת. יהודה עוברת לשלטון בבל והמלך הפרו מצרי מגלה שיש לו אדון חדש.
הלקח לא נלמד והמלך יהויקים בוחר בנתיב המרד, כאילו יש עדין סיכוי לציר המצרי-אשורי כנגד בבל. מחיר הטעות היא לא גדול – המלך יהויקים מת, בנו הוגלה (עם האליטה של יהודה), אולם הממלכה שורדת, ירושלים על תילה ובית המקדש על מכונו.
היורש, צדקיהו, אינו מצליח לעמוד בלחץ הפוליטי ומנסה למרוד שוב. הפעם המחיר הוא כבד וידוע לכל מי שצם אי פעם בתשעה באב.
סוף הסיפור.
האמנם ? נכון שאין זה נאה להיות חכם לאחר מעשה. לטעון שהחלטות מדיניות אחרות של מלכי יהודה היו מביאות לתוצאות אחרות. האם היו המלכים מודעים לאלטרנטיבה, מלבד עמדת האופוזיציה (ולכולם כמעט היתה אופוזיציה) ? ומי לידם יתקע שהנתיב המדיני המוצע על ידי האופוזיציה – יצלח ?
האלטרנטיבה שעליה יש לנו עדויות תנ"כיות ברורות – היא האלטרנטיבה הנביאית. ישעיהו, ירמיהו ועמיתיהם, אחזו בעמדה מדינית משונה – 'שב ואל תעשה'. הרחק ידך מהפוליטיקה הבינלאומית, קוראים הנביאים למלך אחר מלך. 'אל תירא משני זנבות האודים העשנים' מפציר ישעיהו במלך אחז. אל תצא אל מול פרעה, מתחנן ירמיהו למלך יאשיהו. ואותו נביא מנסה, לשוא, לשכנע את המלך צדקיהו לשמור על שבועת הנאמנות שלו לבבל.
כולם מתעלמים מעמדת הנביאים,
כולם בוחרים בריאל-פוליטיק,
כולם משלים את המחיר.
אולם לנביאים יש קבוצות אוהדים. אחת מהן היא משפחתו של שפן, משפחת אצולה ירושלמית. שפן הוא סופרו של המלך יאשיהו. בנו גמריהו, אף הוא סופר, מסייע לירמיהו אל מול המלך יהויקים. נכדו של שפן – גדליה בן אחיקם הוא זה שמקבל את תפקיד מושל יהודה וישראל לאחר חורבן הבית.
דווקא הוא, שלא היה מזרע המלוכה, מפנים סוף סוף את המסר – כדאי לשמוע לנביא. אם ירמיהו מצווה להיכנע לשלטון הבבלי (הזמני – ירמיהו קוצב לבבל 70 שנה, מהן עברו בזמן החורבן כבר 18, האם מישהו מתפלא לגלות שירמיהו צדק ?) – זה מה שנעשה. גדליה מקים את בירתו במצפה ומנסה לשכנע את העם לחזור לשגרה, תחת הסנדל הבבלי.
אולם זרע המלוכה, זה שפועל על פי הרציונל המלכותי, טרם אמר את מילתו האחרונה. ישמעאל אינו מוכן לקבל את מדיניות ההתרפסות של גדליה, ובעיצומה של סעודת ראש השנה - הוא רוצח את גדליה ושם קץ לניסיון לשקם את יהודה בדרך של שיתוף פעולה עם הכובש הבבלי.
והנה, במה שונה גורלו האיום של גדליה, המציית לדברי הנביא, מגורלם של המלכים שפעלו נגד הצו הנבואי ? במישור האנושי אכן מדובר בהמשך של טרגדיה אמונית. הצדיק נספה עם הרשע. אולם חז"ל, לא יכלו לעבור על מותו של גדליה לסדר היום ועל כן קבעו יום צום לזכרו, לזכר אדם שנפל במאבק שבין השמיעה בקול ה' ובין השמיעה בקול האדם. גדליה צריך להישאר בזיכרון הלאומי כקרבן של שיגעון גדלות שלא היה שלו.
לא נתחמק מהערה אקטואלית. רבים מנסים לקונן על גדליה ה'מתון' שנפל בידי ה'קנאי הלאומן'. בכך רותמים הם את הסיפור המקראי לשבלונות הפוליטיות הרצויות להם. אלא שלא זה לקחו של הסיפור כלל. אין כאן מאבק בין 'לאומנים' ובין 'מתרפסים'. המתח הוא בין אלו ההולכים בשרירות ליבם, לפחות כשמדובר בפוליטיקה גבוהה, ובים אלו הנשמעים לצו ה' (על ידי הנביא או החכם). החפץ להשכיל וללמוד לקח מהסיפור – טוב יעשה אם יוסיף ענווה בפני תלמידי חכמים ותלמידות חכמים וייוועץ בהם לעיתים מזומנות.
(פורסם בהצופה)
