הדרן למסכת ביצה (לכבוד בר המצווה)

(א' בסיוון)

מספרת הגמרא:

אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר "ברוך ה' יום יום". (ביצה טז.)

ובמכילתא דרשב"י (פרק כ') מסופר שלא היה זה רק בעניני מאכל

אמרו עליו על שמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מתוך פיו לקח חפץ טוב אמר זה לשבת כלי חדש אומ' זה לשבת.

ערכו של אדם

פרשת בחקתי מסתיימת בנושא של ערכים:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה':  וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:  וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל:  וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים:  וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:  וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים:  וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן:

ראשית יש לדון במונח 'ערכך'. המחשבה הראשונית היא שמדובר בהטיה – 'ערך שלך'. אלא שאפשרות זו נשללת כשקוראים שגם לגבי נקבה הביטוי הוא 'עֶרְכְּךָ' (היינו מצפים לשווא בכ' הסופית). וגם בהמשך הפרשה כשמדובר בבתים ושאר רכוש המילה אפילו מקבלת את ה' הידיעה.

פוסל במומו

(י"ז באייר)

מתברר שלא רוממות האידיאולוגיה מדברת מגרונו של הרב רונצקי, אם נאמין למצוטט מפיו ב'כיפה', אלא החשש שמא לא יגיע לכנסת. גם במציאות הקודמת של בחירות במרכז מצומצם היה קשה לקבל טיעון אישי שכזה, שהרי יש להניח שהרב רונצקי לא חושב שהוא היחיד שמתאים להיות בהנהגה הפוליטית של הציבור, אלא שכיום, כשהבית היהודי-מפדל החדשה יצאו לדרך של בחירות מקדימות (פריימריס), אין לטיעון הזה כל מקום. אם מאמינים הרב רונצקי ונפתלי בנט שיוכלו לסחוף 100,000 מצביעים לקלפי, הלא נקל להם לפקוד 10,000 איש שיתנו להם מקומות גבוהים ברשימה ציונית דתית מאוחדת וגדולה.

סוד העיבור - בקיצור

ראשית נבהיר את המושגים שעליהם נדבר:

א.      יום, הכוונה ליממה – הזמן שלוקח לכדור הארץ לסוב על צירו פעם אחת. בניגוד למקובל זה לא קורה כל יום במשך זמן זהה, אבל יש זמן ממוצע ועליו מדברים.

ב.      חודש – הזמן שלוקח ללווין של כדור הארץ, הלבנה, להקיף את כדור הארץ פעם אחת.

ג.        שנה – הזמן שלוקח לכדור הארץ להקיף את השמש ולחזור לאותה נקודה (מכונה גם 'שנה טרופית').

הבעיה שתעסיק אותנו כאן היא העובדה ששלשת הזמנים האלו לא מסונכרנים בינם לבין עצמם. יש להניח שאם בני האדם היו מתכננים את המערכת אז חודש היה 30 יום ושנה 360 יום ובא לציון גואל. מצד שני יש להניח שאם בני האדם היו מתכננים את הבריאה – שום דבר לא היה עובד. הקב"ה בכל אופן הותיר לנו בקעה גדולה להתגדר בה כשבאים לעשות את חשבון הימים, החודשים והשנים.

המרוץ בליכוד

כמי שאינו חבר ליכוד, לא מתעתד להיות חבר ליכוד וגם לא חושב להצביע למפלגה ליברלית-חילונית כמו הליכוד (גילוי נאות: אני ציוני-דתי בהשקפתי), אני מביט במבט שחציו משועשע וחציו מסוקרן במאבקו הסיזיפי של משה פייגלין לראשות הליכוד.

שכר הלימוד במוסדות החינוך העל תיכוניים במגזר הדתי

תזכיר לוועדה הציבורית

הקדמה

מן המפורסמות היא עלותו הגבוהה של מרכיב החינוך בסל ההוצאות של המשפחה הדתית-לאומית. למשפחה הממוצעת יש מספר ילדים הגבוה מהממוצע הארצי ושכר הלימוד בישיבות התיכוניות ובאולפנות, גבוה מאד. אם התשלום המותר והמקסימאלי בחינוך הכללי הוא כ 2000 ₪ לשנה, הרי שבחינוך הדתי התשלום נע בין פי 4 ועד פי 10 ואף יותר מזה.

מגדל פורח באויר

מספר פעמים בשבוע מוצא אני את עצמי תקוע בפקק הבוקר שבין קניון מלחה והכניסה הדרומית לכביש בגין בירושלים. בהמתנה בטור המכוניות הנע לאיטו, אי אפשר שלא לשים לב לשורת בניני 'הולילנד' הניצבים על הגבעה הנשקפת אל הצומת ולבנין גדול הממדים המתמר אפילו מעליהם. ההתבוננות בהם גורמת עגמת נפש לכל מי שהקו העירוני של ירושלים יקר לליבו. שאלת השוחד שאיפשר מהלך זה, חשובה ככל שתהיה, היא באותו רגע משנית לנזק הסביבתי שקומפלקס המגורים כפה על הסביבה כשהמגדל מהווה רק הקש ששובר את גב הגמל הירושלמי.

לא זכיתי לבנות בית ולא ליזום קניון. אולם בעיניו של אזרח מן השורה כמוני תפקידן של הרשויות הוא למנוע תופעות שכאלו. נטען לא פעם שהבירוקרטיה בישראל מכבידה על היזמים, עכשיו נטען שעל שום כך אנו מגיעים לתופעות של שוחד ושחיתות. אולם האזרח הקטן אינו יכול שלא לתהות מה היה ההבדל לו הוקם המגדל בלי בירוקרטיה ובלי שוחד. אולי היינו מדינה פחות מושחתת, אולי הסכומים ששולמו לא היו מגולגלים לפתחם של רוכשי הדירות שהיו נהנים מחיר נמוך יותר, אולם האם קו הנוף העירוני היה מוגן מהשינוי הפרוע ?

יש רגלים למחשבה שאלמלא הרגולציה היינו היום במצב גרוע יותר. בעולם שבו רק הרווח האישי והמיידי של האדם הוא שמניע את גלגלי הכלכלה, סביר שערכים ציבוריים כמו ריאות ירוקות, איכות סביבה, שימור אתרים ונופים ועוד כדוגמתם, כל אלו היו נופלים שדודים על מזבח שלמת הבטון והמלט. נכון שיש ארגונים אזרחיים (מופרטים) שמנסים להגן על אותם ערכים, אולם הללו נמצאים כמעט תמיד במגננה מעטות משאבים אל מול מערכות עתירות ממון.

מי שלא מסוגל להתאפק מלאשר תוכנית בניה תמורת שוחד, נקל יהיה לו להעלים עין מהחרבת בנין הראוי לשימור (תמורת סוכם נאה כמובן) ואחר כך לקונן בדמעות תנין באיזה מאמר מפונפן בעיתון נחשב. כבר היום מנהלים ארגונים ירוקים ו'סתם' אזרחים שסביבת חייהם חשובה להם יותר ממקסום רווחיו של טיקון מזדמן, קרבות מאסף נגד אישור תוכניות שונות המאיימות להכחיד עד שכית חמדה, עוד פיסת נוף, עוד רצועת חוף.

אז אני לא המומחה שיקבע את הנוהל המומלץ לטיפול בסוגיות נדל"ן ובאישורי בניה. אבל אני כן אותו 'אזרח קטן' התובע מרשויות המדינה, מהפקידים שמונו על ידי הפוליטיקאים שאני בחרתי ומהפוליטיקאים עצמם - לעמוד איתן ולהגן על צרכי הציבור בהווה ובעתיד כנגד יוזמות משולחות רסן, לשמר למען ילדי את הנוף הפתוח כמו גם את הנוף האורבאני, את הזיכרון ההיסטורי ואת האיזון האקולוגי, גם אם המחיר הוא עוד קצת טרטור של מי שרוצה להגדיל את אחוזי הבניה שלו עוד קצת.

אמנם האזרח מן השורה אף הוא סובל כשהוא בסף הכל רוצה לסגור מרפסת או להוסיף חדר. אולם איכשהו בכל הרפורמות שחווינו, מי שבסופו של דבר קטוף את ההצלחה (ואת הממון) אינם דגי הרקק אלא הלוויתנים הגדולים. לכן אני לפחות נזהר, שלא לומר חושש, מדחיפה חסרת פשרות לרפורמות של הפרטה, קיצור 'תהליכים', פישוט 'סרבולים' וכדו'. מתחת למילים היפות מתגלה שוב ושוב פרצופה המכוער של ההפרטה המעבירה את נכסי הציבור (וממונו) לידים מצומצמות.