בוזגלו, צבי-יהודה בוזגלו

פעם מזמן, כשאהרן ברק היה 'רק' היועץ המשפטי לממשלה, הוא החליט,לפתוח בחקירה פלילית נגד אשר ידלין, שהיה מועמד מטעם מפלגת השלטון (מפא"י) לתפקיד נגיד בנק ישראל. ידלין נחשד בקבלת שוחד, הורשע ונידון לחמש שנות מאסר. ברק טבע אז את המושג 'מבחן בוזגלו'. הכוונה הייתה שאי אפשר לתת לאדם אחד לחמוק מענוש רק בשל מעמדו וקרבתו לשלטון, בעוד שהאדם הפשוט ברחוב חוטף את כל זעם משפט הצדק.

השם 'בוזגלו' לא נבחר באקראי. באותם ימים הייתה האליטה בארץ (פוליטית, כלכלית ותקשרותית) אשכנזית כמעט לחלוטין ושם 'בוזגלו' נועד לרמוז לפער העדתי [שונה אך דומה הוא המאבק נגד עונש המוות בארה"ב, שם נטען שסיכויו של פושע שחור לעלו לגרדום גבוהים פי כמה מסיכויו של פושע לבן].

טוב, זה היה בתשל"ו (76), היום דומה שמתגלה פרצוף נוסף של 'מבחן בוזגלו'. הפעם עומדים אנו משתאים לנוכח הנחישות של ממשלת אולמרט להשמיד ולהרוס את בתי הקבע בעמונה שעליהם נטען כי אינם חוקיים – 'מבחן צבי יהודה בוזגלו'.

נניח שאכן יש בעיה משפטית בבתי הקבע של עמונה (תובב"א). לו יהי כך. האמנם נקיות ידי שלטונות החוק (נתעלם לרגע מהתשובה הצינית שידיהם דמים מלאו) ? אוהבים להזכיר את עשרות אלפי הבתים הבלתי חוקיים בתוך הקו הירוק (רובם ככולם במגזר הערבי), מדי פעם עולים לדיון הישובים הלא מוסדרים של הבדווים בנגב (אף פעם הם לא נקראים 'בלתי חוקיים'). ומה לגבי ערי הקניונים שנבנו לאורך מישור החוף ועליהם נטען כי נבנו שלא כדין על אדמה חקלאית ? האם שכחנו כבר את (אי) אכיפת החוק שמירת שבת או מכירת חמץ ?

רוממות החוק שבפי דוברי השלטון בארץ אינן אלא אחיזת עינים. לא רק שאילו היה החוק עומד לנגד עיני היועץ המשפטי והממשלה כולה, היה ראוי לפתוח באכיפת החוק במקומות המועדים לכך, בישובים שיש לאל ידם להשיג בקלות היתרי בניה, אלא שהדי החורבן של אב תשס"ה עדין טריים בזכרוננו, עת הושמו לעיי חורבות ישובים חוקיים למהדרין בשל גחמה לא ברורה של שלטון השמאל. לא החוק הביא את 'שלום עכשיו' לעתור לבג"ץ, רק הרצון לראות עוד ועוד בתים חרבים.

הממשלה, ששה אלי הרס, שכחה את מבחן בוזגלו. במפתיע, נשכח המבחן גם על ידי בית המשפט העליון שבנשיאותו מכהן עתה... אהרן ברק.

הכשר חמור לאונס ?

אם מאמרה של הד"ר גילי זיוון היה מתפרסם בשמו של גבר כלשהו, בטוחני שדוברות ארגון 'קולך' היו יוצאות נגדו בהתקפה חריפה מאין כמוה. היכן נשמע שאנס מנומס מקבל לגיטימציה ? מי אשר יעיז למחול לבעל המכה המביא פרח לאשתו המוכה בהצהירו הצהרות אהבה ? ואכן בעוד שאין מי שיחלוק על זוועת מעשהו של אמנון, יש להתפלא פליאה עצומה על המוטיבציה ללמד זכות על מעשה שכם. באופן תואם להחריד, מטיחה הכותבת, לא פעם ולא פעמים, ביקורת בבני יעקב. עולם הפוך.

עוד לילה בהייאט

שוב נסעתי לקראת עשר בלילה (מה לעשות, גם לי יש ילדים)

בין אמש והיום, נקלטו במלון עשרות משפחות. אנשים מעוררי הערצה וחמלה גם יחד. כשאני מגיע הם באספה עם אחד מרבני הישוב. על הפרק 'מה הלאה'. יחד הם קורעים קריעה ומברכים 'דיין האמת'. המתנדבים אינם מתפנים לשבת, הם רצים לסייע. יש מי שמקליד נתונים במרץ, אחרת סוחבת עוגות, שלישית מחפשת חלב (כן, לאותה אמא מאמש). א', האחראית, באה אלי ולוחשת לי שיש להשיג אצטון לאישה אחת שאמורה לטבול מחר בערב. בלי שמות, זה לא דחוף. מחר יביאו לה לחדר. בכלל, א' מחזיקה את העסק מהבוקר. ד', אף הוא מהאחראים רץ מפה לשם בתאומים אינסופיים.

ז' רב חשוב מהגוש ואשתו מגיעים עם משפחתם. שני הילדים הגדולים נשואים ולאחד כבר יש ילד. ברשימות של המנהלת אין להם זכר והמשמעות היא חוסר בחדרים. נ' מתנדבת צעירה אצה רצה לנסות ולסדר עוד חדר. המנהל התורן מנסה לשווא להסביר שאין עוד חדרים. נ' לא נכנעת. הם עוברים על הרשימות חדר חדר.

בינתיים אנחנו מציעים למשפחתו של ז' אוכל חם שהובא זה עתה על ידי מתנדבים (בעל המסעדה תרם מחצית מהמזון). ז' ושאר בני המשפחה, חולצותיהם קרועות לאות אבל, מסרבים. הם מסבירים שבדרך לכאן כבר פטמו אותם אנשים טובים מסעד ועוד מקומות במזון משובח.

את ז' מלווה הרב ג', אשתו אחוזת התפעלות מהמתנדבים. אני יודע שהיא רק עושה לנו נחת רוח, הישוב שלהם אימץ אף הוא מגורשים באופן מעורר הערצה. אבל תמיד טוב לקבל מחמאות.

נ' חוזרת אחרי שעה ובפיה בשורה  - במלון 'נולדו' עוד שני חדרים. יש מקום למשפחת ז'!! אני ממהר להביא לכל חדר בקבוק שתייה ועוגה מאפה בית. 'המלאי מתדלדל' אני מספר לד' האחראי . 'יהיה בסדר' הוא עונה לי.

אישה מגיעה, בנה הצליח רק עכשיו לצאת מכפר דרום והוא רעב, שמא יש לנו משהו לאכול. בשמחה אני שולח אותו לטעום מהתקרובת שדחתה משפחת ז'. טוב שיש מי שייהנה מזה, השאר יגיע למקרר בחדר המנהלת.

אחרי חצות שוב מופיע רב הישוב (בינתיים הסתבר לי שהוא איננו רק הישוב אלא 'רק' אחד הרבנים שם). עמו מופיעים זוג מתנדבים שהסיעו אותו לישוב ובחזרה. הרב מחיך אלי בחום ומודה לי (למה דווקא לי ??)  על הכול. אני מסתודד עם שני חברי. הם מזועזעים ממה שראו בישוב המגורש. עינהם אדומות מבכי. 'שעה שלמה בכיתי' אמר לי אחד 'אחרי שמול בית שממנו יצאה משפחה חפוית ראש, ישבו שתי חיילות על הדשא וכרסמו להן במבה כשהן מתעלמות לחלוטין מהטרגדיה האופפת אותן'.

הרב דוחה את העוגה, הוא מעדיף משהו סגור. אני רץ להביא לו ופלים (יש לנו ארגז שלם). ז' יורד לחדרים והפעילים נושמים לרווחה. זו המשפחה האחרונה.

המשפחה האחרונה ? ממש לא. שתי משפחות חדשות נכנסות למלון. הבטיחו להן שהן תהינה עם הידידים כאן במלון הזה. נציג המנהלת מושך בשערותיו. נ' לא מתיאשת. למרות שכבר קודם התברר שאין, ממש אין חדרים במלון, היא נגשת למלאכה במלוא האנרגיות (היא שם כבר מהבוקר).

נער מחו"ל, צעיר יהודי שבא לכבוד חגיגת הבר מצווה של קרובו, תוהה בשפתו מה מתרחש. הוא לא ממש מחובר. כשהוא שומע שמחפשים חדר למשפחה שגורשה הוא מצהיר מיד שהוא ואחיו יעברו לחדר אחר על מזרונים וחדרו ישמש את המשפחה. נצח ישראל לא ישקר.

בלובי מיצבים הרב והרבנית מ' מהישוב שלי. לכאורה אין ה לעשות איתם. הם יורדים להגיד שלום לחבר משפחה שגורש. בדרך הם עוברים בקומה 2, שם פתחו המתנדבים פינת קפה ופניות. מכיוון שמגורשים רבים מתקשים לישון הם מארחים להם לחברה.

בינתיים נזכר ד' שאין לנו יותר שתייה. ברור קצר מעלה שבמלון אחר יש מחסן. אני נוסע לשם. קצינת הביטחון איננה פותית עבורי את הדלת, אולם מתרככת לאחר שיחה עם אחד השוטרים ופותחת לי את המחסן. בדרך למחסן היא מטיחה בממשלה מספר קללות נמרצות. אני לוקח מהמחסן המסודר כמה ארגזים וחש בחזרה.

מי שביקש שתייה כבר פרש לישון. אני מניח בשקט בקבוק ליד הדלת עם פתק הקדשה. הפתעה קטנה לבוקר (הזריחה היא עוד שעה וחצי).

למטה, בקומה 2, מסבים הזוג מ' עם ח', מגורש. הוא מספר בנון-שלאנטיות מפחידה על מוצרי חשמל שנבזזו מביתו. לשאלתי אם התלונן הוא עונה בחיוך עייף 'אין עם מי לדבר'. אני פורש ומשאיר הודעה ב'למען אחי'. לא עוברות מספר דקות וו' מתקשר ומבקש לרכז את התלונות. 'אנחנו נדאג גם לזה' הוא רועם. תוך דקה יש שלט חדש בפינת הקפה. מידע לנבזזים. ח' כבר הלך לישון. והזוג מ' פורש. הזוג ק' מחליף אותם בשלוש לפנות בוקר והאמינו לי שיש להם עבודה.

אני נכנס למחסן הקטן שלנו ובהשראת המחסן של המלון השני עושה סדר: ארז וופלים, ארגז עוגות קנויות, שולחן עוגות אפויות, קרטונים של מיץ, שקית של מוצרי קפה ותה. ארגז של ציוד רפואי וקוסמטי וארגז של לחם וכן הלאה.

מביט מבט אחרון בפינת הקפה, עכשיו בארבע לפנות בוקר היא ריקה. אפשר לסדר ולהכין לבוקר. בדרך הביתה, אני מנסה לחשב את שעות השינה שנותרו לי. שעת שינה יהיה טוב יותר. אני שר לעצמי בקול גדול בכדי לא להירדם. עוד מעט שבת. אסור לבכות בשבת.

לילה במלון היאט

נסעתי לקראת עשר בלילה.

המצב, כצפוי, היה כאוטי. מנהלת הגירוש (המכונה בשם המכובס 'מנהלת סל"ע') הקצתה למלון שאמור לקבל למעלה מ 60 משפחות, עובדת אחת וחיילת (בדיוק מה שתושבי גוש קטיף רוצים לראות – חיילת במדים...). לנציגים שלנו היה קצת קשה ובסוף הם הורשו לפעול מתוך המלון. הניגוד המשווע בין היעילות הנוראה של כוחות הגירוש ובין החידלון המחלט של הגופים האזרחיים – מעצבן שבעתים.

בכניסה למלון, שלטים – 'אוהבים אתכם אחים גיבורים' ו 'אנחנו עם גוש קטיף' ועוד, מעשי ידי הנוער (כן, הנוער שאך אמש הסתכן בהפרת צו האלוף). שולחן עם מיני מתיקה עומד בפתח ולידו שלשה סטודנטים חביבים (בהמשך הערב יתברר שחלקם הם תושבי חו"ל שמזועזעים ממה שהם רואים), גם משלחת ממעלה אדומים 'פתחה שולחן'

במלון עצמו מסתובבים במעורבב האורחים הרגילים, המתנדבים, עובדי המלון ופה ושם גם תושב גוש קטיף. לפעים קשה לדעת מי הוא מי. ש' יוזמת הדבקת מדבקות עם שם למתנדבים, לפחות לעיקריים.

בדלפק המתנדבים – בוקה ומבולקה. עשרות עוגות עומדות במפוזר (משפחה מאפרת הביאה חמישים (!!!) עוגות ולכל אחת הוסיפה מכתב אישי מלחלח עין), בקבוקי שתיה מפוזרים מסביב, ציוד משחקים ושאר שונות משוועים לסדר. עבדכם נרתם למשימה והאזור מחולק לפי נושאים ומזונות. נותר מקום קטן צרכים משרדיים.

כל רגע מגיע עוד אדם להציע את שרותיו. שכן שמע שיש בעיה עם הכביסה, אחר מנסה לסגור על אירוח בשבת. זוג נכנס עם שני ילדים (טריקו כתום) 'עברנו בירושלים ובאנו לשאול אם צריך לעזור' . תוך דקות הם עזרו לנו להעביר ציודים מהבא להתם. מחר הם יבואו שוב. לא כולם דתים, אבל היחס המקובל מהפגנות המחאה – נשמר, מקרה ?

המשפחות מגוש קטיף מגיעות בטפטוף. לא תמיד כל המשפחה באה יחד. מתנדבים ניגשים, מציעים כוס שתיה, עזרה בהבאת הציוד, מחלקים דברי מתיקה ומקשיבים למה שיש למשפחות לומר. בוכים יחד.

גבר מכופתר ניגש לדלפק המתנדבים. 'מי אתה' אני שואל. 'מנכל משרד ראש הממשלה' הוא עונה, 'באתי לומר לכם תודה'. ר' מחייך במבוכה. אני מסובב את הגב והולך למרום אחר, תחושת הקבס שלי איננה מאפשרת לי לשהות במחיצת האנס המודה לקרובי הנאנסת. אחרים משוחחים עימו למרות שגם בהם בוער הכעס.

נכנסת משפחת ב'. האם, עיניה אדומות, מספרת בשקט על אירועי היום. אנחנו מתקשים שלא לבכות. האם מקרינה אמונה ונחישות 'אנחנו נחכה עד שיגיע הרגע לחזור'. הילדים מחייכים בעייפות. האם אתם צריכים משהו אנחנו שואלים, 'אנחנו כאן 24 שעות ביממה בשביל לתת לכם על סיוע שתבקשו'. האב מבקש רק שנחסוך ממנו את הפגישה עם אנשי המנהלת. אנחנו מלווים אותם לחדריהם. החדר נמצא במסדרון ליד הבריכה, מישהו יצטרך לבדוק מחר מה לעשות בשביל לחסוך מהם מראות לא צנועים.

אב נכנס לבדו, אשתו וילדיו באוטובוס שמי יודע מתי יגיע. הוא אמנם כבר הרבה שנים בארץ, אבל בהתרגשות של הזמן הוא חוזר לשפת אמו. למרבה המזל יש ביננו דובר של השפה. שוב התהליך של עזרה בהבאת הציוד.

אמא שכבר הגיעה מבקשת חלב לילד שמתקשה להרדם. המטבח של המלון סגור כמובן. למזלנו יש לנו חלב בשביל הקפה. עוד משפחה מגיעה. לא כל המשפחה. ההורים כאן, הילדים שם. אין קץ לסיפורים.

כבר הרבה אחרי חצות, לאנשי המנהלת אין זכר. מופיע רב הישוב, אשתו והילדים כבר כאן, אבל הוא עסוק היה במניעת אלימות. בקול שקט ורגוע להדהים הוא מספר על זוועות היום, על ההפקרות. איש מרשים וצדיק. הוא איננו כועס, רק מחפש את המגיע לבני קהילתו. הוא חושב למרחוק. ולמרות זאת הוא שמח להצעת אחד המתנדבים להסיעו בבוקר למנין אצל הרב אליהו. משם הוא יחזור לגוש לעזור לשאר עדתו. הרב פורש לשנת לילה קצרה ואני פונה לחזור לביתי.

בדרך הביתה, בשלש לפנות בוקר, הרדיו מקשקש בהבלים הרגילים ואתה תוהה לנפשך על אטימותם של חלקים בעם הזה. אבל לא זה הרגע לחשבונות פוליטיים. הללו עוד יבואו. כרגע, אנחנו עם אחינו הגיבורים מגוש קטיף.

דעה על דעות

גליון דעות 21 נחת על שולחננו זה מכבר. כמו שכתבה העורכת החדשה של הביטאון הותיק מבית מדרשה של תנועת 'נאמני תורה ועבודה', בפתח הגיליון הקודם: " הרגע בו 'דעות' נמצא בתיבת הדואר, היה רגע של ... סקרנות. עזבתי את עיסוקיי, באשר הם, והתפנתי לקריאה...". אכן הביטאון לא מאכזב. הוא מרגיז ולעיתים נושך, אבל תמיד דורש חשיבה והתייחסות.

מבחן האיוולת

(י' בתמוז תשס"ה)

נתחיל בהצהרה: תוכנית ההתנתקות של אריק שרון הוא אווילית. לא, אין מדובר בגידוף, חלילה. למי שאינו יודע מדובר במונח אקדמי למהדרין אותו טבעה ההיסטוריונית המנוחה ברברה טוכמן לפני כ 30 שנה בספרה המונומנטאלי  'מצעד האיוולת' (ראה אור בעברית בהוצאת ספרית מעריב בתשמ"ו).

בתחילת הספר מגדירה טוכמן מהו כשל השלטון שהיא מגדירה כ'איוולת'. לצורך כך היא קובעת שלשה קריטריונים (הציטוט מהספר הנזכר עמ' 12 - 13):

"איוולת או עקשנות עיוורת ... קהילה או מדינה הנוקטת מדיניות שהיא בניגוד לאינטרס העצמי שלה. אינטרס עצמי הוא כל מה שתורם בדרך כלשהי לרווחתו או לקידומו של הגוף הנשלט. איוולת היא מדיניות שתוצאותיה שליליות במונחים אלה.

על מנת שתהיה מוגדרת כאיוולת לצורך מחקר זה, על המדיניות הננקטת לעמוד בשלשה תנאים: חובה היא שתוצאותיה השליליות יראו בעליל בזמנה ולא בראיה שלאחר מעשה... חייבים אנו ... לחקור רק את האירועים שנזקם לאינטרס העצמי היה גלוי לבני אותו זמן.

שנית, חייבת להיות דרך פעולה חלופית, שאותה אפשר היה לנקוט...

חייב להיות תנאי שלישי והוא שהמדיניות הנדונה היא מדיניות של קבוצה, לא של שליט יחיד, ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד"

על בסיס קריטריונים אלו נוהל לראות כי המחשבה האינטואיטיבית הרואה בתוכנית ה'התנתקות' עוד שלב בשורה של תוכניות מדיניות אוויליות ומסוכנות מבית המדרש של השמאל הקיצוני, יש לה בסיס אקדמי ! הבה ונבחן את העניין.

התנאי הראשון של טוכמן הוא שהתוצאות השליליות של התוכנית ייראו כבר בזמנה. לא צריך להיות גאון מדיני בשביל לראות את הנזק העצום הצפוי מתוכניתו של שרון. הכתובת, כפי שנהוג לומר, על הקיר (ואם היינו רוצים להוסיף נופך דרמטי למאמר היינו אומרים שהכתובת כתובה בדם). מבחינה ציונית בודאי שמדובר במעשה הנוגד את האתוס הציוני. גם מבחינה ביטחונית הנזק ברור וכל צמרת צה"ל התריעה נגדה (אלא שבמדינה דמוקרטית אין להם ברירה והם חייבים לבצע את הוראות הדרג המדיני, או לפרוש). מבחינה מדינית התוכנית היא מכת מוות לכל סיכוי לשלום באזור (אם נותר מסיכוי זה משהו לאחר הסכם אוסלו שהיה אווילי, אם גם פחות מהתוכנית דנן). יש יותר משמץ של אירוניה להיזכר בהתנגדות של אנשי השמאל לתוכנית. אולם אם גם להם התוכנית נראתה כסיכון מדיני, על אחת כמה וכמה למי שכבר לפני עשור התריע על האיוולת שבתוכניות השמאל (והן כאמור, פחות קיצוניות מתוכניתו של ראש הממשלה).

התנאי השני מדבר על תוכנית חלופית. אחד התחביבים של אנשי שמאל בשעת ויכוח (וכמותם גם המראיינים) הוא להטיח ביריב שמימין 'מה האלטרנטיבה שלכם ? לכבוש שוב את עזה ??' ומיד להמשיך בשטף הדברים מתוך הנחה שאכן אין לימין מה להציע. תקצר היריעה מלפרט את התוכניות המדיניות שרצות מימין לשמאל. החל מתוכניות מקבילות להתנתקות בהזיותן (טרנספר וכדו') עבור בתוכניות מעשיות וכלה בתוכניות נדיבות פלוס. אבל תוכניות קיימות.

התנאי השלישי הוא בעיתי משהו. אמנם מדובר במדיניות של קבוצה אולם טרם עבר יותר מדור פוליטי אחד שנקט בה (ולגבי דידנו דור פוליטי הוא מערכת בחירות) אלא אם נצרף את התוכנית למגמת אוסלו. אולם זה הרגע להתריע. איננו רוצים להמתין לדור הפוליטי הבא כשהתוכנית תצא לפועל ומצבנו יהיה רע ומר. אם חלילה תבוצע התוכנית או אף חלקה, נתקשה מאד להחזיר את הגלגל אחורנית כשנגלה כמה אווילית היא הייתה. עדיף בהרבה לעצור אותה באיבה ולא להשלים את ה'ניסוי'.

האם יש לאבחון של הסימפטום יתרון למתנגדי התוכנית ? אין לנו מטרה שבדיעבד יגלה הציבור ש'נביא היה בתוכם'. השמחה לאיד של אנשי ה'אמרנו לכם' לא תשמח אותנו אם ישובים פורחים יהפכו לעיי חורבות כתוצאה מהתוכנית האווילית.

סבורני שיש יתרון באבחון שכן לאורו קל יותר לענות על השאלה המנקרת במוחם של רבים והיא כיצד יתכן שקבוצה של אנשים, שאפשר להאמין כי רצונם רק בטובתה של המדינה, שוגים בצורה כל כך מחפירה. היתכן כי 'מר ביטחון' ו'מר התיישבות' שינה את עורו בצורה כל כך חריפה ולא שם לב לכך ? תופעת האיוולת היא הפתרון. 

מסתבר כי לא מדובר באירוע ראשוני. כשל שלטוני זה, האיוולת, מושרש בתרבות השלטונית של העולם ועל כך יעידו הדוגמאות שמביאה טוכמן בספרה (חלקן בהרחבה וחלקן בתמצתיות, הדוגמה הקרובה אלינו מובאת בפרק הראשון והיא סיפורה של התפלגות הממלכה בימי רחבעם עמ' 16 - 18 שם). לא תמיד אפשר לעמוד על הסיבות לגילויה של איוולת מדינית, לפעמים הסיבות מתבררות רק בדיעבד. אין זה משנה את המצב.

אם נצליח לעצור את המהלך, אולי לא נוכל להפוך לפרק במחקרי המשך על תופעת האיוולת, אבל נוכל להמשיך לבנות עוד פרק ציוני מפואר.

 

מכתב גלוי לרבנים הצעירים של הציונות הדתית

הבית בוער. הצמיגים הבוערים אינם אלא בבואה חיוורת של האש המלחכת את שולי המדינה. תוכניתו של שרון מאיימת לא רק על ביתם הפרטי של תושבי גוש קטיף והשומרון, לא רק על ביטחונם של עשרות אלפי אזרחים שיכנסו לטווח האש של המחבלים, אלא בראש ובראשונה על החזון הציוני של המדינה שמוכנס עכשיו להילוך אחורי.