בת הרב והאביר

(על 'איבנהו' של וולטר סקוט, תרגום: חנה לבנת, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, תשס"ד 2004)

לפני זמן מה הביאה רעיתי מספרית הוידיאו את הגרסה הקולנועית של 'הסוחר מוונציה'. אני מודה שעיקמתי את האף. קלאסיקה, קלאסיקה, אבל למה ללכת על קלאסיקה אנטישמית ? ולא רק אנטישמית אלא שהנערה היהודייה מתנצרת ובורחת עם מאהבה הגוי.. לא ממש החומר הספרותי שאני בכל אופן הייתי מבכר.

הדמיון לספר שלפנינו מפתיע למדי. גם כאן יש יהודי זקן, מלווה בריבית (באנגליה של ימי הבינים, עסקו היהודים, עד גירושם, בהלוואות – לא הותירו להם עיסוק אחר) ובתו הנאווה. אלא שהפעם הנערה שומרת אמונים לדתה, גם אם ליבה מתעתע בה במקצת.

לופט גשעפטן כפשוטו

(על הספר 'עסקי דרקונים' (ראשון בטרילוגיה) מאת פטרישיה ק' רידי, תרגום: תמר ביסטריצר, הוצאת אופוס)

מי שמחפש קלאסיקות ספרותיות לנוער, לרוב לא יפנה למדף הפנטסיה בספריה. ספרי הפנטזיה, למרות קהל האוהדים הרב, אינם תמיד ראויים לקריאה. הכי מרגיזים הם הספרים המבטיחים לקורא שהספר נכתב בהשפעת 'שר הטבעות', הבטחה שלא רק שאין בה ממש אלא היא בגדר 'חילול הקודש' כשהיא מופיעה על ספרים, טרילוגיות וסדרות שאינן אלא גרסה פנטסטית של ספרוני 'פטריק קים' משנות ה 60. סיבה טובה להדיר ידיים מהם (לא כל ספרי הפנטזיה הם כאלו כמובן, אבל עודף הסדרות הרדודות מרתיע את הקורא מהגישה למדף)

אבל כאשר שכנתי (שהיא גם קרובה רחוקה שלי) אמרה לי שדין ספר זה שונה – האמנתי לה. האמנתי ולא התאכזבתי.

לְךָ אֶתְּנֶנָּה

לכבוד בר המצווה של אסף

"וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים: וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה: וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו:

על מה בדיוק נפרדו אברהם ולוט ? לכאורה ענין כלכלי גרידא – אין מספיק פרנסה לשניהם באותו תא שטח. ואכן כך מסביר רש"י בתחילה:

"ולא נשא אותם - לא היתה יכולה להספיק מרעה למקניהם, ולשון קצר הוא, וצריך להוסיף עליו, כמו ולא נשא אותם מרעה הארץ"

אולם פירוש זה צועק לשמים בזרותו -  שני רועים וצאנם ואינם יכולים לשבת יחד מפאת רכושם הרב ? כמה כבר הייתה צפיפות האוכלוסייה בארץ כנען ? האמנם מדובר בעדר צאן בכמות ניו-זילנדית ?

ואכן דומה שגם רש"י עצמו הוטרד מפירוש זו והוא ממהר להציע פירוש אחר שבו מוסט הדיון לפן אחר, חוסר היכולת לשבת יחד הוא עניין של מידות, בין רועיו הישרים של אברהם ורועיו הגזלנים של לוט:

"לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל"

בהנחה שמצא הזרזיר את העורב ורועי לוט דומים בהשקפתם לאדונם – ברור לפי זה מדוע בוחר לוט לגור בסדום, עיר החמס.

אולם המשך דבריו של המדרש, מלמדים אותנו יותר על מורכבות הפער בין לוט ואברהם:

"והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין:

פורמלית, גם רועי לוט מודים שאסור לרעות בשדות זרים, אלא שלטענתם הארץ שייכת לאברהם ולוט הוא יורשו ועל כן, הלכה למעשה, אין דינם כמי שרועה בשדות זרים אלא כמי שרועה בשדותיו הוא ! גם אם נתעלם מרתימת העגלה לפני הסוסים, שהרי אברהם עדין בחיים ולוט טרם ירשו, הרי שאם נקבל את טענת רועי לוט, בודאי שלרועי אברהם מותר לרעות בכל מקום שיחפצו, שהרי "לך אתננה ולזרעך עד עולם".

רתימת ההיגיון המעוות לטובת מעשי עוול היא אולי שיא הרשע – עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס ! ואכן על פי חז"ל זוהי מידתם של שופטי סדום היושבין על מדין ומצדיקים כל נבלה:

"דפדע ליה לחבריה אמרי ליה: הב ליה אגרא דשקל לך דמא" (סנהדרין קט:) [מי שחברו פצעו היו השופטים אומרים לו: 'שלם לו שכרו שהקיז לך דם"]

אותה בעיה היתה, לדברי רבי יוחנן, גם בירושלים של ערב החורבן (ב"מ ל:):

"אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. ... ולא עבדו לפנים משורת הדין"

אלא נראה שפשיטא לרש"י, שקניין א"י מאת ה' לאברהם ולזרעו אחריו, אין משמעו שוד הבעלים הנוכחיים של הקרקע ! למרות חטאי סדום ועמורה, עדין לא שלם עוון האמורי וטרם הגיע זמנם של יושבי הארץ, בני חם, לעזוב אותה. ובודאי בהיבט של מעשי בני האדם ולכן הרוצה לעמוד על דרכו של אברהם אבינו, ישפיל מבטו לפרשה הבאה ויראה כיצד מנסה אברהם להגן על תושבי סדום. הקב"ה בעצמו מעיד שם על דרכו של אברהם בעולם:

 "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"

 דרכו של ה' היא דרך של צדקה ומשפט, וזוהי דרכו של אברהם וזרעו, דרך זו היא המבטיחה את התגשמות הבטחות ה' לזרעו של אברהם.

למרבה הצער, גם כיום מסתובבים 'לוט'אים בקרבנו. יש מי שחושב שבשל ההבטחה האלקית, רכושם של הנכרים בארץ, הוא הפקר ועל כן יש המרשים לעצמם לחבל ברכושם של נכריי א"י. למרבה המזל, מדובר בקומץ מצומצם, אולי רעשני, מיעוט שנטש את דרכו של אברהם אבינו. לכאורה מה לנו ולהם, אולם אם נזכור שהתנהגות זו מחבלת במימוש הבטחות ה' לזרעו של אברהם, נבין שמוטלת עלינו החובה למנוע התנהלות ע"פ פרשנות התורה בשיטת 'גדולי לוט'.

(פורסם ב'הצופה')

מדינת הלכה - הלכה המדינה ?

(על 'איסתרק' של מיה קינן. הוצאת דני ספרים 2008)

מדינה יהודית, כזו שהתורה מנחה אותה, היא משאת נפש של שומרי תורה ומצוות וסיוט נורא למי שאינם כאלו. אלו האחרונים כבר העלו לחלל התרבות הכתובה יצירות הדנות במציאות שכזו. מציאות מאד לא נעימה יש להודות, אפילו מפחידה ומאיימת, גם בעיני הקורא הדתי. אולם כיצד תראה מדינה שכזו בעיני סופר שומר תורה ומצוות ?

מ' (מיה, את השם הזה למדתי מהאינטרנט. בספר אין לו זכר ונתייחס לענין בהמשך) קינן הרימה את הכפפה וכתבה רומן (ראשון מטרילוגיה מובטחת) המתרחש במדינה יהודית, מדינה שבה גם המלך לומד דף יומי ויש חיילים שתפקידם לומר תהילים בזמן הקרבות. לא, לא מדובר במדינת ישראל העתידית. מטעמים כמוסים עימה, מיקמה הסופרת את המתרחש ברומנה - בממלכת כוזר של ימי הבינים, אם כי היא מודה שכל קשר בין העובדות ההיסטוריות (המועטות) אודות כוזר ובין הממלכה שבספר – סמליות בלבד. כוזר של איסתרק – רק משל הייתה וכמשל עליה להקרא.

על הספר

גיבור הסיפור הוא איסתרק (לא שם עברי, הסופרת משתעשעת בגיוון בין שמות עבריים, דמויי-עבריים ושמות לעזיים) בן ה 17, יורש העצר של כוזר. אמנם הוא חי במדינה דתית שבה (כמעט) כולם יראי שמים וקובעים עיתים לתורה, אבל איש לא חופשי מתאוות, ותאוות הכח מושלת בכיפה (תרתי משמע) גם במדינת התורה של כוזר. איסתרק מוצא עצמו נגרר אחרי המאורעות כשמהלומות כואבות ניחתות עליו ללא הרף. במעין תהליך התבגרות הוא עובר תהליך מחשבתי אל מול פיתויי העולם הזה ובדומה לסימבה מתעמתים בנפשו הנאות העולם הזה מחד והמחויבות האישית והמשפחתית מאידך. כמו סימבה – האחראיות מנצחת, אלא שבמקרה של איסתרק, צדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים ואידך זיל קרא.

אולם הספר המתחיל בקול ענות גבורה, עם עלילה סבירה ביותר ושבה יהדותם ודתיותם של הגיבורים נקראת כמובנת מאליה, מתדרדר במהלך 600+ עמודיו אל מהלכים נפתלים מדי, פתרונות של 'דאוס אקס מכינה' ומתקתקות יתר של התנהגות דתית. חבל. פה ושם ישנם כשלים אנכרוניסטיים כשהכותבת שמה בפיהם של הדוברים, בני ימי הביניים, ז'רגון מודרני לחלוטין (כמו סיומת החיבה 'וש' או המילה 'כיף'), אבל זה שולי יחסית לכשל שדלעיל.

ראיתי שיש המונים את הספר בסוגת הפנטסיה ולא היא. אין בספר לא מגיה ולא חיות דמוניות, לא ערבוב תקופות ולא אלים מתערבים. קשה אמנם להגדיר את הספר כ'רומן היסטורי', אך גם 'רומן של היסטוריה אלטרנטיבית' לא ממש מתאים. ושמא לפנינו ספר הקובע סוגה לעצמו.

אז איך נראית המדינה ההלכתית ?

זה הרגע לומר שהסופרת היא חרדית. שמה מרמז על מוצא לא כל כך חרדי ואולי זה היה המניע להיעדרות השם מכריכת הספר. אז איך נראית אותה מדינה יהודית בחזון החרדי של מיה קינן ? באופן די מפתיע היא לא דומה כלל לחברה החרדית הישראלית. ואולי זה לא צריך להפתיע שכן החברה החרדית בנוסחה הישראלי איננה מסוגלת לקיים מדינה (כשל מרכזי בהשקפה החרדית, אבל לא נכנס לזה עכשיו). אנשי ממלכת כוזר עוסקים בכל תחומי החיים: רופאים, חקלאים, אדריכלים, אפילו משרתים בצבא (קבע ומילואים) ויש אפילו צייר אחד.

אמנם ישנה נוכחות בלתי קבועה של 'גדולי הדור', אולם לעיתים נראה כי נוכחות זו 'הודבקה' בשלבי עריכה מאוחרים יחסית שכן העלילה מתקיימת גם בהעדרם. כך בישיבת מטה צבאית של המורדים מתחבט מנהיג המורדים בין שתי אפשרויות צבאיות ובאנחה הוא מפטיר 'זאת היא שאלה לגדולי הדור' (שאלה צבאית כאמור).

אולם עיקרה של ההשקפה החרדית בספר שזורה לאורכו כשהמחברת מתארת את הפער התרבותי בין התרבות הכוזרית ובין התרבות של הקאוורים, השבט המתחרה. הגיבור מתלבט באשר למשיכתו למוסיקה הנכרית:

"אני אוהב מוסיקה... אני חושב שיש בה משהו קסום..." המשפט הזה היה של אבא ש..הסביר מדוע המוסיקה המגיעה מעברו השני של הגבול מזיקה ופוגעת...

הוא הושיט את [הנבל] לעברו של איסתרק וזה הושיט כמכושף את ידו, חוצה... קו גבול שלא שורטט מעולם..

מכיוון אחר, הנבל בסיפור, מנסה, שומו שמיים, לתת לבחורי הישיבה חליפה במתנה. הסופרת מתארת בגינוי עצום את המהלך והשפעתו השלילית על בחורי הישיבה (הכותבת לא מגנה את הרבנים בענין).

ספרות משווה

מתבקש ממש להשוות ספר זה לשני ספרים אחרים העוסקים בכוזר היהודית. שניהם נכתבו לפני כמאה שנה. הראשון הוא ספרו של הרב זליג שכנוביץ'. אלי הגיע הספר רק במהדורה המשוכתבת והמעובדת של א' חכמוביץ' (שוב אישה המסתפקת באות אחת של שמה, הספר יצא בהוצאת פלדהיים תשמ"ה). הספר 'זכה' לאישור 'הועדה הרוחנית לבקורת ספרי קריאה' ומכיוון שראיתי מה עשו לספרי הרב להמן, ששכנוביץ היה מעורכי עיתונו 'דר איזראעליט', אין לי אלא לקוות ששלד הסיפור נותר על כנו. הספר הוא למעשה עיבוד ספרותי למידע ההיסטורי הידוע על תקופת ממלכת כוזר, התגיירות שליטה עלייתה ונפילתה (כתבי אל קירקיסאני, ספר הקבלה לראב"ד, אגרת חסדאי אבן שפרוט ועוד). הספר לא עוסק כלל בקורות כוזר לאחר הגיור, אך מענין לציין שאחד הגיבורים בחלקו הראשון מקים גדוד יהודים כעזר לכוזרים במלחמתם (שוב – מעשה שלא תואם את ההשקפה החרדית שאמנם התירה את הפצת הספר..

הספר השני הוא אחד מכרכי 'זכרונות בית דוד'. סדרה זו ראויה לסקירה וחקירה בפני עצמה שכן היא אוסף מלוקט ומעובד של סיפורים שונים ממקורות שונים (אפשר למצוא מידע מעניין אצל ניצה בן אור 'רומן עם העבר : הרומן ההיסטורי היהודי-הגרמני מן המאה ה- 19 ויצירתה של ספרות לאומית', הוצאת דביר, 1997). בכרך התשיעי, הסיפור השלישי נקרא 'במלכות הכוזרים' והוא מתרחש לקראת סופה של הממלכה ובמידה מסוימת הוא מקביל לחלק השני של הספר הקודם, אולם ניכר בו כי כותבו היה אמון על הגישה היותר מודרנית ויותר לאומית וזה ניכר גם בנאומים של הדוברים וגם בהתנהגותם (לא תמצאו נשיקות ב'איסתרק').

סיכום

למרות הביקורת, הספר נחמד למראה וטוב למאכל.. גם בהיבט האידאי טוב לראות שגם ההשקפה החרדית 'נכנעת' למציאות ומתנהגת כמעט כמו האורתודוכסיה המודרנית כשצריך. אולם גם בהיבט העלילתי והסיפורי, בודאי שהספר עדיף על הרבה ספרים מתורגמים שבהם אנחנו מוכנים לדלג בקלילות על אלמנטים מיסיונריים.

ואני רק נשאר בתהייה  אם הכוזרים של מיה קינן מתפללים בנוסח אשכנז או ספרד.... 

(פורסם בהצופה)

קיצורי דרך – מחשבות בעקבות 'מנהיגות יהודית'

הנחת היסוד שבה נפתח היא שעתידה של המדינה תלוי בציונות הדתית. האידיאה של הציונות הדתית חייבת להנהיג את המדינה, וכל עוד זה לא יתקיים, המדינה תמשיך לקרטע אם לא גרוע מכך. מדינת ישראל, שהיא למעשה גלגול של מלכות יהודה, אוטונומית עזרא ומדינת החשמונאים, הגיעה להשגים רבים ועצומים בשישים שנות קיומה.

אוסטרליה והשאלה החרדית

שוב עשינו מנוי לגן החיות התנ"כי ושוב מצאנו את עצמנו מבלים בפינת חמד ירושלמית זו פעם בשבוע. כל פעם בחלק אחר. השבוע חזרנו לחצר האוסטרלית שבה מקפצצים להם קנגורואים לא תנ"כיים בעליל (שאלת אגב מעניינת היא מה הם עושים שם, הקנגורו אינו חיה בסכנת הכחדה) והמטפל מסביר לכל פונה על החיה המדהימה הזו. בהמשך יש חיות אוסטרליות נוספות. אולם לא על זאת נספר עתה. בכניסה לחצר האוסטרלית תלה גן החיות הסברים על היבשת, היווצרותה, עולם החי הייחודי שבה ומקורותיו. בפעם הקודמת שהייתי בחצר (לפני כשנתיים) השלטים הושחתו – כל מקום שבו נכתב מספר שנים (30 מיליון שנה להיפרדות אוסטרליה מהיבשת פנגאיה הקדומה, 50,000 שנה להגעת בני האדם הראשונים לאוסטרליה) קרצפה יד נעלמה את השלט והותירה כתם מכוער. שמחתי לראות שהשלטים חודשו, אולם הפעם למד מישהו את ה'לקח' של האלימות והכתוב מדבר על 'מספר רב של שנים'. אותו הדבר נמצא גם בכיתוב האנגלי. למרבה הגיחוך, בחלק הערבי נותר המשפט המקורי על כנו, כולל מספר השנים. מן הסתם עמדה לה לשפה הערבית העובדה שהיא איננה שגורה בפיותיהם של אותם משחיתים אלמונים וגם הספרות הערביות, הגם שהן בשיטה העשרונית, שונות מהספרות של עולם המערב נותרו מוגנות. התוצאה - רק דוברי הערבית זוכים להסבר המדעי המלא יותר.

לא חוקר אני ואף לא טרחתי לשאול את הנהלת גן החיות לפשר התופעה. בכל זאת אני מרשה לעצמי להניח מהו מוצאם המגזרי של משחיתי השלטים ועם מי נאלצה הנהלת הגן להתפשר בכיתוב העברי או הלועזי. ולא חלילה שיש להאשים באלימות את כל אותו מגזר, שכן פשוט שרוב העולם יודע שאין איסור לראות טקסט כזה לכולי עלמא. אולם הצורך להתפשר מעיד שיש דברים בגו.

ואמנם האנקדוטה הקומית משהו הזו כשלעצמה – איננה מצדיקה מאמר, אולם מדובר בסימפטום המלמד על הפער שבין עולמו הרוחני והתרבותי של אותו מגזר ובין עולמנו הרוחני והתרבותי שלנו, עולם הציונות הדתית והאורתודוכסיה המודרנית (בגרסתה הישראלית).

יש מספר גישות להתמודד עם מה שנראה כסתירה בין תורה ומדע[1]. יש המבטלים את התורה, יש המבטלים את המדע, יש המנסים למצוא פשרה. השאלה החשובה כאן לטעמי היא מהי המוטיבציה, מהי הגישה המנחה ?

בעולם האתיאיסטי, עולם האמונה במדע, נקל לבטל את התורה כעוד מיתוס. זה אינו כורח המציאות מטעם המדע, זה אינו עוסק כלל בסוגיות תיאולוגיות. זהו כורח המציאות של מי שבחרו להאמין באי-קיומו של הבורא, לגבי דידם, המדע הוא עוגן להצדקת אמונתם ולשם כך נכפה המדע להיתרגם למעין אידיאה תיאולוגית. האומנם אמור עולם התורה ל'גמול' ברעיון מבטל משלו? כמובן שלא. אולם למרבה הצער ישנם מי שסבורים שהתורה מחייבת להפוך את המדע למעין 'מיתוס' ועוד מיתוס של כפירה המחייב מלחמת חורמה בו (מה שגורם לחמומי מח להגיע לידי קרצוף שלטים בגן החיות). הדוגלים בהשקפה זו לא שמים אל ליבם שהם בעצם נמצאים באותו צד של המתרס כמו האתיאיסטים  - שניהם מייחסים למדע היבטים תיאולוגים, אלו למטרות אמונתם הם ואלו לצורך הגדרתו ככפירה.

בשתי האפשרויות הקיצוניות הללו בולטת הנכונות לחיות בעולם קטוע, עולם בלי תורה או עולם בלי מדע. בעולם היהודי, הזרם המרכזי של האורתודוכסיה המודרנית הוא זה שאינו מוכן לעשות קיטועים בעולמו של הבורא ומנסה (וגם מצליח) להכיל את כל העולמות (וליהנות מכולם). עובדה זו עושה את הציבור הדתי-לאומי ליעד להתקפה משתי החזיתות, הכופרת והפונדמנטליסטית, שכן המחשבה שיש מי שמקפל בתוכו את מה שנראה להן כתרתי דסתרי, לכלל אחדות רעיונית אחת, הורס את נקודת המוצא של שתי הגישות ולפיהן המחלוקת היא בלתי ניתנת לגישור. ברית לא קדושה, קואליציה של רתיעה, נוצרת בין שתי העמדות, שנוח להן למצב עצמן כקוטביות זו לזו. בצורה זו הן אינן דורכות זו לזו על יבלות. האידיאה של האורתודוכסיה המודרנית היא לצנינים בעינהן ומוגדרת על ידן כסכנה היותר גדולה. רק זה חסר להן – שדור ההמשך שלהן יבין שאפשר לחיות בעולם שלם ולא בעולם קטוע.

יש המשתעשעים ברעיון לברית בין הציונות הדתית ובין קבוצות דתיות אחרות במחשבה שהבסיס הדתי המשותף הוא גורם קרבה. זו מחשבה נואלת. התפיסות הדתיות של שני המגזרים הן קוטביות בתפיסתן את העולם. הדוגמה האוסטרלית היא רק דוגמה אחת מני רבות (ונזכיר עוד כמה כגון היחס לדמוקרטיה, למעמד האישה, לגדולי תורה, לעבודה ועוד). אולם הסימפטום הקומי הזה צריך להבהיר לנו עם מי יש לנו עסק ולמרות שכולנו יהודיםוכולנו רוצים להמשיך לחיות יחד במדינה, שומה עלינו לפעול להפצת אור הציונות הדתית והאורתודוכסיה המודרנית.

(פורסם ב'הצופה')

---

[1] למעונינים אני ממליץ על החוברת התמציתית אך מקיפה של פרופ' שלום רוזנברג 'תורה ומדע' בהוצאת משרד החינוך והתרבות.

כל ספר צריך מרפסת

(על הספר 'נערה במרפסת ממול' מאת נאוה מקמל-עתיר)

'אתה חייב לקרוא את זה' אמרה לי הספרנית כשגילתה שטעמי הספרותי, אם אפשר לקרוא לו כך בכלל, מעדיף ספרות נוער. למען האמת הבת שלי לקחה את הספר כבר קודם, אבל על פניו הוא לא נראה לי מענין ולא טרחתי לפתוח אותו עד להוראתה של הספרנית.

אז הלכתי לקרוא.

נקדים ונאמר שנאווה מקמל-עתיר, היא סופרת עתירת ספרים ומרובת סגנונות. מן הסתם אפשר לערוך השוואה מחכימה בין ספריה, אולם מכיון שלא קראתי את ספריה האחרים, אני מתרכז רק בזה המונח לפני.

העלילה

העלילה, אשר כמובן לא נגלה כאן את כל נפתוליה נמשכת על פני כמעט 100 שנה, מחצית הספר עוסקת בכל השנים עד שנת כתיבת הספר ומחציתו השניה כולה מתרחשת ב 2006 (תשס"ו  למניננו). בתחילת הספר מגיע אלישע רפפורט לארץ, לאחר ששכל את אשתו ותינוקו בפרעות קישינב. הוא נע ונד בין הארץ ובין אירופה. בכלל, נדודים מאפינים את גיבורי הספר. הסוד שנוצר במהלך הסיפור מרחף כעננה לא ברורה מעל חלק מהגיבורים. במחצית הספר אנחנו קוראים על מאמציה של אישה חרדית ושני ילדיה לשרוד כמהגרים לא חוקיים בתוככי תל אביב. מה הקשר בין הסיפורים ? תקראו לבד. אבל כשאני קראתי הייתה לי תחושה של דה ז'ה וו...

מהיכן אתה מוכר לי ?

בערך בשני שליש של הספר תפסתי למה הספר מוכר. זה לא הספר – זה הז'אנר. הספר דומה להפליא לספרות הנוער החרדית שיש לה פריחה בשנים האחרונות (כולל בספריה הישובית). הסופרים (והסופרות) החרדים כותבים בשבלונה די דומה. משפחה או שתים העומדות לבוא בקשרי נישואין מסתבכות עם סוד או שנים מעברן (לרוב כולל כפירה או מעשה פשע אחר). נפתולי העלילה מחברים את הקצוות בדרך לא דרך כשבדרך כלל בסוף הספר הרשעים משלמים את המחיר או חוזרים בתשובה כמובן. והסוף הטוב – ממש מוכרח והכל הכל סב סביב ה'שידוך' (באותיות גדולות).

באופן מפתיע גם אצל נאווה מקמל-עתיר (שאיננה חרדית כלל) נמצא את התמהיל הזה אם כי במינון שונה. בניגוד לספרים החרדיים ובניגוד לסדרות טלויזיה, אצל נאוה מקמל-עתיר, הדתיים נשארים דתיים, החילונים נשארים חילונים, לכל היותר (וזה אינו דבר של מה בכך) מבינים הצדדים שהעומד מולם אינו 'חיזר' (אם יש חוזרים בתשובה, אנו פוגשים אותם ונפרדים מהם כשהם באותו מצב 'פסוודו-סטטי' של 'התחזקות. ..)  זה הרגע לומר משהו על..

סטראוטיפים

ביצירה המפגישה חילונים עם דתיים, כל שכן חילונים עם חרדים, ממש מתבקשת כתיבה סטריאוטיפית. יש לציין בהערכה שהמחברת מצליחה לדלג מעל מכשול זה בצורה מכובדת למדי.

מכובדת למדי, אבל לא מושלמת. אינני יודע אם ספרי אלתרמן הם כל כך מוקצה בחברה החרדית עד כדי שיחרכו את ידי האוחז בהם, אינני חושב שעישון הוא מאפיין נחוץ לנערה חילונית בת 16.

ובכל זאת בלי סטריאוטיפ צורח כנראה שאי אפשר. בסצנה מיותרת והזויה למדי, כשהגר (הגיבורה החילונית) פוגשת את אביה השב"כניק, בפעם היחידה בכל הספר – הטלויזיה הדולקת מראה גדמים חרוכים של עצי זית של כפריים ערביים שנשרפו על ידי 'קיצונים'. המחברת לא כותבת מי הם ה'קיצונים' הללו, אולם לא נראה שהיא מתכוונת לקיצונים ערבים.. מכיוון שהסצנה הזו תקועה לחלוטין במרקם הסיפורי – אין לנו אלא להצטער על הכשל הקטן והמיותר הזה. ואם דיברנו על קשרי משפחה...

משפחה

עוד הבדל בין ספר זה והספרות החרדית הוא שכאן אין שום משפחה נורמלית ואם יש, היא 'מחוסלת' (במובן הספרותי) בצורה ממוקדת מהר מאד. יש לנו אלמן ערירי ואלמן עם ילד וגם שתי אלמנות עם ילד, גרושה עם ילד, גרוש בהסדרי ראיה, אישה מוכה הבורחת מבעלה... מה לא ? אך אפוא, אפוא הן המשפחות ההן ? עם האמאבאילדכלב ? לא שאנחנו מבקשים להתעלם מהמציאות שבה לא כולם זוכים למשפחה סטנדרטית, אבל להעלים אותן בשביל הסיפור ?

במקום סיכום

האם לקרוא את הספר ? כן. יש לשבח את הסופרת שעושה ניסיון כן להציג דמויות מעולמות שונים בצורה לא מתנצלת (יחסית), ניכר שעשתה מחקר ראוי לפני הכתיבה, גם בהקשר של תולדות תל אביב והן בהקשר של העולם החרדי (נו, תדלגו על פשלות קטנות). לטעמי העימות הרומנטי בין רחמים והגר לא כל כך אמין, הכותבת רוצה לצייר את הגר בנערה בעלת עומק שתהווה משקל נגד לרצינותו של רחמים. זה לא כל כך הולך ודמותה של הגר לא תופסת גובה למרות שהכותבת שמה בפיו של רחמים הערכה כלפיה.

הסוף איננו סכריני וזה טוב, זה שהוא לא סגור סופית, יש שידרשו לשבח ויש לגנאי. לי אישית נגע יותר מכל גורלה של רגינה ואידך זיל קרא.

(פורסם בגוש ארבע)