הדיוניםהמלומדים שהיו בעניין הסקר שערך 'עולם קטן', התערבבו עם הדיון בחוקה החדשה שנידונה
במפלגת 'הבית היהודי'. אמנם שני הנושאים נושקים זה לזה, אולם עדין מדובר בשני
נושאים נפרדים. בייחוד קשה הדיון הציבורי בחוקה שחזקה על רוב הציבור שלא עיין בה
אלא קיבל רסיסים ממנה בתיווכם של עיתונאים שלכל אחד דגש אחר.
ננסה
לעשות סדר בדיונים ולקשר אותם במקום שאפשר.
הייעוד של הציונות הדתית הפוליטית
לפני
הכל הקדמה קצרה אך חשובה. יש להבדיל בין הציונות-הדתית כמושג סוציולוגי המדבר על מגזר
(סקטור) בציבוריות הישראלית ובין הציונות הדתית כמושג אידאי המדבר על השקפת עולם,
גם פוליטית, המחברת בין התורה וההלכה ובין הדרך להתנהלות הציבורית והמדינית. ההבדל
בין שני הדברים בולט במיוחד אצל פוליטיקאים השייכים למגזר אך מעדיפים מפלגות
חילוניות.
'הבית
היהודי', שהיא בעצם מפלגה בת למעלה מ 100 שנה ('המזרחי', הסבתא של 'הבית היהודי'
קמה בתרס"ב ומאז ידעה עליות ומורדות), מבוססת על השקפת עולם מובחנת. כמו כל
מפלגה היא שואפת להשפיע ולהוביל על הציבור והמדינה. דבר זה יכול להיעשות בדרך אחת
בלבד – שכנוע מספר רב ככל האפשר של מצביעים שלדרך הציונית דתית יש יתרון על פני
האחרות ושהנציגים הנבחרים שלה מסוגלים לעשות את המשימה.
בנקודה
זו אין הבדל גדול בין פרופ' אשר כהן הדורש/מניח שכל תומכי הבית היהודי 'מזדהים עם
הציונות הדתית', ובין ח"כ שטבון המצפה מהמפלגה 'הצבת הערכים שבהם אתה מאמין'.
מהם אותם ערכים ? כאן באמת נכנסת החוקה לענין. בפרק הראשון של החוקה, כמקובל בכל
מפלגה גדולה, מפורטים בקצרה העקרונות המנחים את המפלגה. הנה למשל שלשת העקרונות
הראשונים:
א.
המפלגה רואה באמונה באלוקי ישראל
ובמורשת תורת משה יסוד לחיי עם ישראל במדינת ישראל, אמונה לה שותפים רוב חלקי העם.
ב.
המפלגה רואה במדינת ישראל מרכיב בתהליך
גאולת ישראל אחרי אלפיים שנות גלות. מדינת ישראל מהווה מדינה יהודית הן מבחינת
צביונה היהודי והן כבית ליהודי העולם. המדינה תהיה בעלת משטר דמוקרטי המבטיח זכויות
אזרחיות למיעוטים.
ג.
המפלגה שואפת לחידוש חיי העם היהודי
במדינת ישראל על בסיס ערכי התורה בשילוב התרבות היהודית לדורותיה. המפלגה רואה
בחיבור התורה עם החיים הלאומיים יסוד בזהותה. המפלגה מיסוד הציונות הדתית פועלת
דרך המעשה והיצירה בכל שטחי החיים בשותפות עם כל חלקי העם.
לא
צריך לחפש בנרות. הבית היהודי שונה בתכלית ממפלגות אחרות – התורה מנחה אותה (לשם
השוואה. בחוקת הליכוד מופיע הניסוח המעורפל של "השרשת ערכיה הנצחיים של מסורת
ישראל בחינוך ובחיי המדינה" בסעיף הרביעי בלבד. בחוקת העבודה אפילו זה לא
קיים). מי שמוכן להצטרף למפלגה על בסיס הרעיונות הללו, אין שום סיבה לדחות אותו.
כמובן
שמילים לחוד ומעשים לחוד. תפקיד הציבור, המצביעים, המתפקדים, הנבחרים – הוא לוודא
שהמפלגה ונציגיה נאמנים לדרך שמתווה החוקה.
מי
יכול להזדהות עם הרעיון הזה (או בעברית פוליטית – מאין נביא את המנדטים)? כמובן
שבדרך הטבע המאגר הפוטנציאלי הראשון הוא בתוך המגזר הדתי לאומי. בסקר המקיף ביותר
בתחום, סקר גוטמן של ... כ 15% מהאוכלוסייה מחשיבים עצמם 'דתיים' (ולא 'מסורתיים'
או 'חרדים'). מדובר בכ18 מנדטים. כאמור לעיל לרבים מהם אין השקפת עולם פוליטית
דתית-ציונית כי הם מפרידים בין ההתנהלות הפרטית שלהם, או לכל היותר של הקהילה שלהם
ובין הדרך לנהל את האומה והמדינה. בכל זאת פוטנציאל יש כאן. לפי מחקריו של פרופ'
כהן רק כ – 7 מנדטים הגיעו לבית היהודי מקבוצת אוכלוסייה זו (עוד מנדט הגיע
מהקבוצה המכונה 'חרד"ל' ושאר ארבעת המנדטים מקהל מסורתי-חילוני). קבוצה זו
היא היא הלוז האידאולוגי של המפלגה והיא מתוות הדרך המרכזית בה.
במעגל
השני מצאים אלו המגדירים עצמם מסורתיים (משום מה בסקר ייחסו את כולם לספרדים, ושמא
ההפך, יש למחות על כך אבל לא נרחיב כאן). באותו סקר מדובר על כ 32% מהאוכלוסיה.
זהו מאגר אדיר של קולות עוד לפני שהגענו לחילונים שכמו שכתב פרופ' כהן, גם הם
יכולים לגלות ענין במפלגה עם ערכים של מסורת (ועוד לא דיברנו על דרוזים ונכרים
אחרים).
השאלה
שלכאורה מדברים עליה היא עד כמה צריך או אפשר לספסר בערכים אלו על מנת למשוך קולות
של מצביעים. המושג המרחף מעל - 'ליכוד ב', רומז על הדעה שהליכוד אכן מספסר
בעמדותיו על מנת להמשיך וולהוביל את המדינה. אינני יודע אם זו האשמה נכונה, אבל
ברור שכל הכותבים מסכימים שעל הבית היהודי להמשיך ולשמור על ייחודה האידאולוגי.
אז בואו נדבר על החוקה
חוקת
המפלגה הקודמת נכתבה בעידן פוליטי אחר. היא הייתה עתירת מוסדות וקשורה בעבותות אל
ארגונים ותיקים שפעם היו בעלי מעמד והיום קצת ירדו מגדולתם. עיקר השינוי הוא העברה
של עוד אחריות אל כתפי המתפקד. בעבר בחר המתפקד את נציגיו והם פעלו בשמו. זו היתה
דמוקרטיה ייצוגית. כיום ישנו מעבר לדמוקרטיה ישירה בדממות בחירה ישירה של
היו"ר ובחירה ישירה של המועמדים לכנסת ('בחירות מקדימות' – פרימריז בלעז).
החוקה
החדשה באה לשקף מציאות זו של מנגנון רזה יותר ומשקל גדול יותר לחכמת ההמון. כאן
כדאי להעיר משהו על מבקרי שייטת הבחירות המקדימות (שאותם ייצג בצלאל סמוטריץ באחד
הגליונות הקודמים). למעשה כל השיטות הן סוג של 'פרימריז', השאלה היא רק גודלו של
הגוף הבוחר. יכול להיות שזה אדם אחד, אולי ועדה מסדרת בת תריסר אנשים, אולי מרכז
מפלגה המונה מאות אנשים ואולי כלל מתפקדי המפלגה. בכל מקרה יהיו השתדלויות, לחצים,
מתחים וגם למרבה הצער – שחיתות. הבעיה היחידה בשיטה שבה כלל המתפקדים בוחר את
נציגיו היא שבכדי שמועמדכלשהו יוכל להגיע אל אותם מצביעים הוא צריך להוציא הרבה
יותר, הרבה הרבה יותר כסף מאשר בשביל פניה ל 1000 איש. אפשר לטפל בבעיה זו על ידי
הגבלה חריפה של שיטות התעמולה וריכוזן בגישה מקוונת (לכתוב דואל ל 100 איש או ל
10,000 איש – זה אותו מאמץ כמעט).
נחזור
לחוקה. בהצעת החוקה יש הרבה בעיות, רובן ככולם קטנות וטכניות ('מה דינו של חבר
מרכז שנבחר באזור X ועבר
לגור באזור Y'...). חלקן מהותיות אך לא אמורות לעורר התנגדות ('התאריך הקובע
יהיה על פי הלוח העברי ולא הגרגוריאני'). אני וידידי גל בביוף, עברנו על כל החוקה
והערנו גם על הבעיות הטכניות והנקודתיות הללו ואנו צפים לראות מי מהן תוקנה (נכון
לשעת כתיבת שורות אלו טרם התפרסמה החוקה המתוקנת). אולם לפי מה שאני קורא ושומע
עיקר הבעיה הא בחלוקת הסמכויות בין הגופים השונים במפלגה. שיטת בחירת חברי הכנסת
איננה אלא פן אחד (ולדעתי די שולי) בסוגיה זו.
נסביר.
בכל מערכת דמוקרטית יש חלוקת תפקידים בין גופים שונים. אחת המטרות היא ליעל את
עבודת המערכת (כדי שלא כל המשימה תיפול על כתפי גוף אחד, ראו עצת יתרו למשה רבנו
במדבר). מטרה חשובה אחרת היא איזונים וריסונים בין הגופים השונים (מה שנקרא ברמה
המדינית 'הפרדת רשויות' הזכורה לכל מי שלמד אזרחות).
בחוקה
המקורית היו גופים רבים, רבים מדי" היו"ר, הועידה, המרכז, הנשיאות,
הועדה המתמדת, הלשכה, ועדת הבחירות. בצדק רב ביטלה החוקה החדשה את רוב הגופים.
אולם נראה כי מרוב התלהבות נעלמו יותר מדי גופים. לכאורה הועידה הנבחרת (מעין
הכנסת) היא הגוף המרכזי, אולם ברור לכל שאי אפשר לכנס כמה מאות אנשים לדיון על כל
דבר וענין חדשים לבקרים. החוקה החדשה העבירה את רוב הסמכויות הללו ליו"ר (או
למנכ"ל המפלגה שהוא ממנה). לא זו בלבד שהאיזון הופר בצורה חריפה, אלא שנוצר
ריכוז סמכויות אצל אדם אחד – דבר שאין לו אח ורע בשום גוף דמוקרטי (לא מדיני ולא
מפלגתי).
ההצעה
שרבים וטובים הציעו היתה ליצור גוף ביניים מצומצם בגודלו שיורכב מהסיעה בכנסת
ונציגי ועידת המפלגה (להלן לשכה) שיהיה מוסמך לקבל את רוב ההחלטות. בצורה כזו
יתחלקו התפקידים בין שלשה גופים מרכזיים:
·
היו"ר שיקבל החלטות בעלות אופי
פוליטי ויהיה מעורב בכל הנעשה במפלגה לכל אגפיה ושלוחותיה.
·
לשכת המפלגה שתקבל את ההחלטות המנהליות השוטפות
וגם תדון בנושאים העולים על הפרק.
·
ועידת המפלגה שתחליט בענינים חוקתיים
ותאשר מהלכים מרכזיים בחייה (כגון הסכם קואליציוני).
השאלה
אם היו"ר יוכל למנות עוד שנים-שלשה מועמדים לכנסת היא שולית אם זוכרים שאת
שאר עשרת + המועמדים בוחר הציבור. מטעמים של נראות ותקינות דמוקרטית ראוי שגם
החלטות של היו"ר יעמדו לביקורת אבל אלו כבר צדדים טכניים של תת סעיפים בחוקה.
מעין
סיכום
השידוך
של שני הנושאים הוא אולי גם ענין של תזמון, אבל אם נהיה כנים צריך להעלות את החשש
המעודכן של חלק מחברי המפלגה ותומכיה. ברחל בתך הקטנה נאמר שיש מי שחושד
שהיו"ר הנוכחי של המפלגה, נפתלי בנט, רוצה לקדם חוקה שתאפשר לו לעשות שינוי
בפועל, אם לא להלכה, בקו של המפלגה כך שהתורה תקבל פחות ופחות הדגשה בדרך
התנועתית. במקום תנועה דתית-ניצית-חברתית להציג לציבור תנועה מסורתית-ניצית-נאו
קפיטליסטית (והנה חזרנו למושג 'ליכוד ב' שבו פתחנו, על הדומה והשונה).
אני
חושב שצריך לדחות חשד זה על הסף. לא רק מפני שאין שום סימן אמיתי על כוונה כזו
והחושד בכרים וגו', אלא מפני שאסור לקרוא את החוקה כתפורה על מידותיו של יו"ר
מסוים. החוקה צריכה להתאים לרוחה של מפלגה. אני קורא לכל התומכים והמסתייגים לקרוא
את החוקה פעמים, פעם אחת בעיני מי שהיו"ר שלה הוא לרוחו ופעם שניה – ההפך.
יתרה מזו – עתידה של המפלגה נעוץ באותו לוז אידאולוגי קשה של המפלגה. היו"ר,
כל יו"ר, יודע היכן הבריח התיכון של המפלגה שלו, בריח שעליו מסכימים כל
הכותבים שהעירו לסקר.
(לא פורסם)
