הדרך לגוש עציון

ותיקי הגוש (בעצם לא צריך להיות כל כך ותיק) זוכרים את הכביש לגוש שעבר דרך בית לחם. כיום אף אחד לא היה נוסע דרך בית לחם, לא רק בגלל האיסור והסכנה, הזמן היקר שנחסך דרך כביש המנהרות  היה מהווה שיקול מרכזי.

דוחה ועוזב - ירוחם

בהתקפה מתנשאת משהו לועג נדב שנרב לאלו המוחים כנגד כביש חוצה ישראל. ישנן סיבות אינספור להתנגד לכביש הזה ולא נמנה את כולן כאן. נתייחס (כמותו) רק לצד החברתי.

טוען שנרב שהכביש מומן על ידי גורמים פרטיים. אינני בטוח כלל שבכביש לא מושקע כסף ציבורי, אולם משאב ציבורי אחד מושקע בכביש ועוד איך - קרקע. כמות קרקע עצומה נמסרה על ידי המדינה לכביש הזה. הקרקע הזאת שייכת לכולנו. רכבת, כמשל, הייתה צורכת שטח קטן פי כמה וכמה.

גם החישוב הכלכלי על עלות השימוש בכביש תמוהה. 20,000 ש"ח על רכב, זה כ 20 ש"ח בהוצאה יומית. גם 500 ש"ח לחודש (דלק ותיקונים) הם כ 20 ש"ח ליום. נסיעה בכביש מספר 6 תוסיף עוד כ 20 ש"ח להוצאה היומית על תחבורה. תוספת של 50% להוצאות הרכב !!!! האם דבר ריק הוא זה ? רכבת, כמשל, הייתה גורמת לחסכון בהוצאות הרכב, גם לאזרח וגם לממשלה.

הרשו לי לנחש כי העובדים הבכירים בחברות הפרטיות והממשלתיות, ועמם העובדים שלהם ארגוני עובדים חזקים, יקבלו החזר על הוצאה זו (כלומר אני ואתה נממן את נסיעתם בכביש). מי שישלם מכיסו את האגרה יהיו הזבנים, הקופאים, העצמאים הקטנים וכל אלו שנמצאים במצוקה כלכלית הולכת וגוברת. בעצם, המובטל מירוחם - לא ייסע בכביש.

הכביש לא יהיה לעשירים בלבד - אבל מי שיממן אותו יהיו השכבות היותר נמוכות באוכלוסייה. רכבת, כמשל, הייתה לעניים במימון העשירים.

איך שהוא הצליח שנרב לשרבב את הכביש לחינוך. לאינטגרציה בחינוך ליתר דיוק. משום מה הוא סבור שאינטגרציה בחינוך מונעת הפרדה על בסיס של כישורים. טעות. האינטגרציה מונעת הפרדה על בסיס הכישורים (או הקשרים) של ההורים. שנרב כנראה גורס כי את ההשכלה צריך לשריין לטובת אצולת הממון או סתם אנ"ש. לילדיו של המובטל מירוחם - אין מי שידאג.

העשירים לא צריכים כסף - יש להם. הם אולי יצליחו לממן סטיקר חדש: בלי עניים - החיים יותר יפים.

קווים מנחים לתוכנית שלום

הנחות יסוד

1.       נקודת המוצא של התוכנית היא ההשקפה הישראלית-ציונית ולפיה ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. האוכלוסייה האזרחית בארץ ישראל כוללת תושבים שאינם שייכים לעם ישראל. הזכויות האזרחיות שמורות להם, אך כעקרון, לשום אומה אחרת אין זכות לאומית על ארץ ישראל[1].  עקרון הצדק המושרש במסורת ישראל, לקחי ההיסטוריה של העם היהודי והנורמות המקובלות בעולם המערבי אינם מצדיקים גירוש אנשים פרטיים מבתיהם.

2.       רצון טוב לשלום קיים כרגע רק בצד הישראלי. בהעדר תנאים מינימליים של רצון טוב מהצד הערבי[2], כל תוכנית תציע למעשה רק ליצור הפרדה בין הצדדים באופן שיאפשר (כך אנו מקווים) יצירת תשתית רעיונית של שלום ושיתוף פעולה גם בצד השני. בתנאים של רצון טוב תהיה העמדה הישראלית גמישה בהרבה בכל הנוגע לסידורי הביטחון, הסדרי התנועה ומידת העצמאות של הישות הערבית ביש"ע.

3.       תוכנית זו מבוססת על האינטרס הישראלי ועליו בלבד. אין לנו שום יומרה לדאוג לאינטרסים של הערבים (אשר בודאי יגיעו לשולחן המו"מ עם הצעות משלהם[3]). האינטרס הישראלי כולל מרכיבים שונים: ציוניים-יהודים, ביטחוניים ואנושיים.

התוכנית – קווי יסוד

4.       הפשרה ביש"ע תתבסס על החלוקה ההגיונית: ישובים יהודיים יהיו בשלטון מדינת ישראל ויסופחו לה. ישובים ערביים  יהיו בשלטון ערבי (שעל מהותו וזיקתו למדינות שבמרחב יתקיים מו"מ). כמו כן יושארו בשליטת ישראל צירי התנועה בין הישובים היהודיים, אתרים בעלי עניין להיסטוריה היהודית, שטחי שמורות טבע, שטחים הדרושים לביטחון ישראל ומאגרי המים של אקוויפר ההר[4].

5.       שאר השטחים ביש"ע יחולקו באופן שיאפשר רציפות טריטוריאלית מקסימאלית בין הישובים היהודיים לבין עצמם ולבין הישובים בתוך הקו הירוק  וכן בין הישובים הערבים בינם לבין עצמם.

6.       במקומות בהם יידרש מעבר של יהודים וערבים דרך אותה נקודה, יתאפשר לערבים לסלול על חשבונם חיבור במנהרה מתחת לצירי התנועה של היהודים[5]. בשלב זה לא יתאפשר מעבר בין יו"ש ואזח"ע דרך מדינת ישראל[6].

7.       מידת עצמאות הישות הערבית ביש"ע תהיה נתונה למו"מ בהתחשב במידת הרצון הטוב שהוזכר לעיל.

8.       בהעדר נכונות למו"מ, תוכנית זו ניתנת למימוש חד צדדי על בסיס גדר שתמוקם סביב הישובים הערביים והצירים המקשרים בינם, יצירת גושי התיישבות ערביים תבוצע בהתאם ליכולת ולאינטרסים הישראלים.

בעיות לפתרון 

9.       בעיית הפליטים (ערבים ויהודים) היא בעיה אזורית ועל כן פתרונה צריך להיעשות במסגרת אזורית. הכלל המנחה למו"מ יהיה אחראיות הדדית לפי קרבה. הפליטים היהודים ייושבו בתוך מדינת ישראל ועל חשבונה והפליטים הערבים ייושבו בתוך מדינות ערב ועל חשבונן.

10.   סוגיית ירושלים היא למעשה סוגיית הר הבית כי את שכונות העיר הערביות (למעט העיר העתיקה ושאר השכונות היושבות על אתרים ארכיאולוגיים) אפשר, במגבלות האפשרי, לספח לישות הערבית. סוגיית הר הבית היא סוגיה דתית ועל כן פתרונה צריך להיעשות במסגרת כלל אזורית במו"מ בין-דתי. הכוון המוצע הוא חלוקת ההר באופן שהמסגד שבדרום ההר יימסר לשליטת מועצה דתית אסלאמית והחלק הצפוני (מקום בית המקדש) יימסר לשליטת מועצה דתית יהודית. הריבונות תשמר בכל מקרה בידי ישראל והמו"מ יקבע את הסדרי המעבר והסדרי השלטון.

---

[1] אנו מודעים לכך שהשקפה זו איננה מקובלת על אויבנו אולם זוהי נקודת המבט שלנו ותוכנית השלום שלנו נועדה בראש ובראשונה לדאוג לאינטרסים של מדינת ישראל.

[2] תנאים אלו כוללים למצער: קיום סיכול טרור עקבי ורציף (במקום הדלת המסתובבת הנוכחית), חינוך לשלום ודו קיום (תחת תרבות הערצת המתאבדים וההסתה הממסדית), נכונות לפשרה טריטוריאלית ביש"ע (חלף הדרישות האבסורדיות לויתורים ישראלים בלבד).

[3] עד כה לא הביא הצד השני הצעות אלא רק סיסמאות שתרגומן לשפת המעשה היתה דחייה מוחלטת של כל פשרה.

[4] אם תוכח השמירה על איכות המים ע"י הצד השני אפשר להגמיש בנקודה זו.

[5] כעקרון נראה כי אפשר בקלות יחסית לחבר את גושי ההתיישבות הערבית (גוש חברון, גוש בית לחם, גוש ראמאללה וגוש שכם-ג'נין) בציר חדש שיסלל מזרחית לציר 60.

[6] בעתיד יתאפשר מעבר אנשים וסחורות בין יו"ש ואזח"ע באמצעות מסילת ברזל בלבד. המסילה תסלל בתוך חריץ בקרקע.

בין כוונה למעשה

(בעקבות הראיון עם חביבה נר-דוד, 'הארץ' י"ג בטבת).

נפתח ב'שבח' אכסניה. חלילה לנו מלחשוד בעיתון 'הארץ' שהגדלת תורה והאדרתה היא בין מטרותיו. 'חשיפה' של אישה הלומדת הלכה, לא נעשית על מנת להציף עניין דתי, אלא מטרתו ניגוח.

בנות צלפחד

(דבר תורה לבת מצווה של ניצן)

אי אפשר לומר דברי תורה השבוע באירוע כזה, בלי לדבר על מה שקורה בפרשת 'פנחס' שקראנו בשבת שעברה. המדובר על המקרה של בנות צלפחד שיש הרוצים לרות בהן את הפמיניסטיות הראשונות של עם ישראל.

כמובן שזה לא ממש מדויק, כי כבר באמהות היו סממנים פמיניסטים מובהקים. החל משרה אמנו שעליה אמר ה' לאברהם (בראשית כ"א יב) "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", עבור ברבקה המנהלת ליצחק את עניני הבית מאחורי גבו (ולא נדון כרגע בשאלה אם זה היה טוב). או יוכבד שעל פי חז"ל היא ששידלה את עמרם להמשיך ללדת ילדים ובכך הביאה ללידתו של משה רבנו עליו השלום.

אולם בכל זאת יש כאן חידוש, כי בנות צלפחד עוסקות בצד ההלכתי-משפטי של התורה. מה בעצם קרה כאן ? צלפחד מת ללא בנים ובנותיו גילו פער הלכתי שעליו לא דובר עד כה (מה שקוראים היום 'לקונה'). מן הסתם, אחי צלפחד חשבו להשתלט על ירושת אחיהם המת, כמו שהיה קורה אילו מת ערירי. אולם בנות צלפחד ערערו על ההבנה של דודיהן (כל זה לא נכתב, אולם יש לכך רמז בביטוי 'אחזה בתוך אחי אבינו' בדברי הבנות)

עכשיו שימו לב מה קורה ! חמשת הבנות לא יוצאות בקביעה או תביעה אלא בשאלה, אותה הן מפנות לאוטוריטה המוסמכת – משה רבנו. אולם מקורה של התורה איננו משה ! אם יש לקונה, צריך לפנות לריבון – ריבונו של עולם. ואכן – מסתבר שהטענה צודקת והדין מאפשר לבנות לרשת את אחזת אביהן. מאז, כבר עברה התורה מהשמים לארץ וניתנה בידי תלמידי החכמים להכריע.

במאמר מוסגר נציין כי לו היה שם אח – כל הסיפור לא היה מתרחש שכן אז היה הבן יורש את האחוזה. רק הראשונים הם שאפשרו לבנות לרשת יחד עם האחים ע"י כתיבת 'שטר זכר', לא נאריך רק נציין את יתרון האבולוציה על הרבולוציה.

וזהו באמת העניין של כניסה לעול מצוות. מצד אחד זהו החיוב לקיום המצוות, ובהעדר ידע או בהמצא לקונה – לגשת בלי בושה ולברר את ההלכה לאמיתותה. ומצד שני קבלת האחראיות על המעשה. האפשרות, שהיא בעצם חובה, לשאול, לברר, להבין ולחקור אחר האמת ההלכתית, הדרך ללכת בה.

'הנצנים נראו בארץ', אומר רש"י – אלו משה ואהרן. משל לתורה ולעבודה. ברשותכם אוסיף את מרים כסמל לגמילות חסדים. יהי רצון שתלכי בדרכי התורה הישרות, דרך של תורה, עבודה וגמילות חסדים. 

סוגים של תשובה - עיון משווה

בפרק שני מהלכות תשובה אומר הרמב"ם :

"אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד"

אף אנו נדון איפוא בתשובה לסוגיה כפי שהם באים לידי ביטוי אצל שני גדולי ישראל בדור האחרון, הראי"ה קוק זצ"ל, במאמרו 'אורות התשובה' (שנדפס בכמה מהדורות) והגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל בספר 'על התשובה' (שנערך בידי פנחס פלאי).

בפרק ראשון מ'אורות התשובה', מחלק הרב קוק את התשובה לשלשה סוגים:

א. התשובה הגופנית:

"העברות נגד התורה כמוהן, כעברות נגד הטבע, גוררות חולי ומכאובים, מהם גופניים ומהם נפשיים. החוטא, מתוך הכאב, נדחף לברר את מקור סבלו...:

אם נפשו עדיין לא נשחתה לגמרי, הרי החוש הזה של הישרות מדאיב את לבבו והוא מתמוגג מכאב, והוא מזדרז לתקן את המעוות, עד אשר אם ירגיש כי נמחה חטאו"

ב. התשובה האמונית:

כאן המניע לתשובה הוא ההכרה בחוק התורה, בשכר ובעונש התלויים  בקיום ההלכה ובעבירה עליה. חובת הציות, הפחד מהעונש והתקווה לשכר, הם הדוחפים את האדם למעשה התשובה.

ג. התשובה השכלית:

זוהי, לדעת הרב קוק הדרגה העליונה של התשובה, כאן הגורם לתשובה הוא...:

"הכרה ברורה, הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה"

לעומתו מחלק הרב סולוביצ'יק את סוגי התשובה לשניים, אולם ההקבלה לחלוקה של הרב קוק היא בולטת (לאו דווקא בעצם החלוקה, אלא כפי שנראה בהתייחסות אליה.

במאמר 'לעברך בברית ה' (בספר 'על התשובה') מעלה הרב סולוביצ'יק את הסתירה לכאורה בענין סדר התשובה בין דברי הרמב"ם בריש פרק א' מהלכות תשובה (חרטה וקבלה לעתיד) ובין דבריו בריש פרק ב' שם (קבלה לעתיד ואח"כ חרטה). בתירוצו מחלק הרב את התשובה לשני סוגים.

הסוג הראשון (לו מתכוון הרמב"ם בפרק א') הוא 'תשובת הרגש. החוטא נעשה פתאום מודע לצד המכוער של חטאו וזה מעורר בו בחילה, סלידה ובושה:

"...המפלצתיות הנוראה של החטא מופיעה לפני החוטא ומביאה אותו לידי חרטה. חרטה זו באה בעטיין של רגשות ולא של מחשבות, כאשר לשכל האדם כמעט ואין בה חלק" (עמ' 116)

הסוג השני הוא 'תשובת השכל'. לא הרגשת החטא מובילה את האדם לתשובה כי אם הכרת החטא. לא תחושת דחיה ממעשה החטא יש כאן כי אם ניתוח קר והגיוני של משמעות החטא והשפעותיו על נפש האדם:

"הרצון והשכל מתאחדים לנצח את הרגש, להתגבר על הדחף האמוציונלי המושך אותו ומשכר אותו בהוד קסמו של החטא ... אין כאן חרטה ספונטנית על מה שהיה, להפך - האתמול עדין מושך - אבל כנגדו עומדת ההחלטה האיתנה של השכל והרצון לקבלה על להבא .." (עמ' 121)

קל לראות את ההקבלה בין התשובה הטבעית של הרב קוק ובין תשובת הרגש של הרב סולוביצ'יק, בסוג השני ישנו שימוש באותו מושג - תשובה שכלית. אצל הרב סולוביצ'יק לא נמצא את סוג הבינים של הרב קוק לא נמצא אצל הרב סולוביצ'יק. לענ"ד ניתן לחלק תשובה זו לשני חלקים. אם התשובה באה מפחד עונש או מבקשת שכר, הרי זה קרוב לתשובה רגשית (לא לגמרי מפני שאין כאן רתיעה מהחטא עצמו, כי אם מתוצאותיו). אם היא באה מפאת ההכרה בחשיבות הציות לחוק התורה, הרי זה קרוב יותר לתשובה שכלית (גם כאן חסר קצת כי החוטא אינו מבין בהכרח את האלמנט המשחית שבעצם החטא).

אצל הרב קוק התשובה השכלית עומדת על המדרגה היותר גבוהה וממסקנת הרב סולוביצ'יק נובע שזוהי תשובה גמורה לדעת הרמב"ם (הרב סולוביצ'יק עצמו סובר שגם תשובה רגשית תשובה גמורה היא) שכן במקרה זה הבנת חוטא את מצבו היא עמוקה ואמיתית יותר, וממילא איכות מעשה התשובה מעולה יותר.

ניתן להראות קווי דמיון רבים ומגוונים בין מאמרי התשובה של שני ההוגים ולא התימרנו כלל להראות ולו מזעיר, תקוותנו שעוררנו בקורא את הרצון להמשיך לעסוק, הן בתשובה עצמה והן בדרכם בתשובה של הרב קוק והרב סולוביצ'יק (שני הספרים מצויים בספרית בית הכנסת).

ספרות מחרידה

אני זוכר בחיבה את ספריו של הרב ד"ר מאיר להמן זצ"ל (תקצ"א – תר"ן). ספרים שהייתי בולע בשקיקה. למי שטרם קרא את 'רבי יוסלמן' , 'רוזן או יהודי?,, 'אבות ובנים', 'יועץ המלך' ועוד רבים אחרים, נספר כי הרב להמן היה רבה של העיר מינץ שבגרמניה בתקופה בה הרפורמה, ההשכלה וההתבוללות אכלו בכל פה בבית היהודי. הרב להמן שהבין כי הנוער היהודי זקוק לחומר קריאה שיחליף את הרומנים הקלוקלים ממקורות שאינם נאמנים ליהדות, נטל לידיו את עט הסופרים והוציא מספר רב של רומנים (ביידיש) שגיבוריהם יהודים שומרי מסורת. רומנים קריאים ומרתקים, גם אם מעולם לא נמנו על הקאלסיקה של ספרות הנוער.