במסווה של דאגה לערכים של 'עם ישראל', ולעיתים אפילו 'תורת ישראל', מתוך משולש היסוד של הציונות הדתית, מנסים אנשי השמאל הדתי לנגח את רוב מניין ובניין של הציונות הדתית. לעיתים זו התחסדות של ממש ולעיתים נפנוף בסיסמאות.
טענותיו/שאלותיו של ד"ר הלינגר ("הצופה" ד' בשבט) אינן חורגות מהקו הזה. לשם קידום עמדה מדינית שמאלית הוא מנסה לצייר תמונה שחורה ומעוותת של הציונות הדתית, מחד גיסא, ולגמד את הטרגדיה הציונית של תוכנית הגירוש של ראש הממשלה, מאידך גיסא.
טענות רבות יש לכותב, אולם הטענה שחוזרת מבין השיטין היא שהעיסוק בארץ ישראל בא על חשבון ערכים אחרים בציונות הדתית. טענה זו היא שיקרית גם מבחינה עובדתית וגם מבחינה עקרונית.
עובדתית אפשר לבחון כמה חוקים חברתיים חוקקו נציגי הציונות הדתית בכנסת, אלו ועדות הם בחרו לאייש ולעמוד בראשן, אלו תיקים הם בחרו בממשלות האחרונות, מה הם כתבו בהסכמים הקואליציוניים, ומה הם השיגו בפועל.
אפשר גם לשאול את פעילי 'במעגלי צדק' בעת שטרחו על הכנסים האחרונים, איזה אחוז מההנהגה הרוחנית של הציונות הדתית דחה אותם בטיעון בסגנון 'מה לכם אצל פעילות חברתית כשהממשלה שוקדת על גירוש יהודים'?
אפשר ללכת ולבדוק בישיבות תיכוניות ובאולפנות, וגם בסניפי בנ"ע ועזרא, מה נעשה בתחום החסד.
אפשר לבדוק בביטאונים של הציונות הדתית איזה אחוז מוקדש לסוגיות ארץ ישראל ואיזה לעם ישראל.
אבל הרבה יותר קל להיתפס לכתבות עוינות ולא לתת לעובדות לקלקל את הרושם. בייחוד שנראה שיש גורמים המעוניינים לצייר את הציונות הדתית כקיצונית, פוליטית ודתית.
גם בהיבט העקרוני מוזרה הקביעה שלפיה הטיפול בארץ ישראל בא על חשבון הטיפול בסוגיות חברתיות. מעולם לא שמענו שקידום מסיבי של רעיונות ערביים (פעם במרצ, אחר כך בעבודה וכיום גם בליכוד) בא על חשבון נושאים חברתיים. וכי רק עמדה ציונית שורשית איננה יכולה להתקיים יחד עם עמדה חברתית?
עוד מוטרד ד"ר הלינגר מהסתגרות של הציונות הדתית בתוך עצמה. כך הוא שואל אם אין בהתגייסות של הציונות הדתית למען בלימת תוכנית ה'הינתקות' משום דאגה ללנדסמנשאפט של הציונות הדתית. עולם הפוך! תעודת עניות היא לציונות הכללית שלא נענתה לאתגר ההתיישבות ביש"ע כפי שנעתרה לה הציונות הדתית. עתה משמנסה הכורת לעלות על ההתיישבות הזו, ללא טעם וללא תכלית, מתפלאים ששוב הציונות הדתית מובילה?
אפילו אם היה ד"ר הלינגר צודק בהנחתו, היה ראוי להתפעל מהנכונות לסייע הדדית. זה קצת שונה מהאינדיבידואליזם המקובל, מתרבות ההתעלמות של המערב, אבל קצת יותר קרוב לערבות ההדדית של יהודים במשך דורות רבים.
אלא שלמעשה לא הדאגה לחלשים או ערכים של מוסר עומדים כאן לדיון, אלא הרצון לקדם תוכנית מופקרת מכל בחינה. יודע ד"ר הלינגר היטב שאין שום הצדקה ציונית לביצוע תוכנית ה'הינתקות'. לא צריך להיות אלוף במיל' בשביל לדעת את הסיכון הביטחוני שבה, לא צריך להיות מומחה במדעי המדינה בשביל לראות לאיזו תסבוכת מדינית היא הכניסה אותנו (ואף לאחר שתתבטל בעז"ה, ייקח לנו הרבה זמן להתאושש), וגם לא צריך תואר בכלכלה בשביל לראות את הנזק הכלכלי שהיא ממיטה עלינו (ואם נוסיף את נזקי אוסלו נקבל סכומים דמיוניים ממש). אולם עיקר הנזק הוא בתחום הציוני. לראשונה מתכננת מדינת ישראל צעד שמשמעו הכרה בטיעונים הערביים על זכותם הלאומית בארץ ישראל ואי זכותם של יהודים (מקרה ימית הוא שונה בהרבה היבטים, אם כי בדיעבד מתבררת הטעות שבביצועו). נוח להציג את המאבק כמאבק קרתני על זכויות הרכוש של תושבי גוש קטיף והשומרון (גם להם נוח לפרוט על מיתרים אמוציונליים ולעמת אנשים עם המחשבה של זריקת ילדים מבתיהם, החרבת בתי כנסת והוצאת מתים מקבריהם), אולם המאבק הוא לאמיתו של דבר על דבר בסיסי הרבה יותר עתידה של המדינה.
וכך במקום לעסוק בשאלה הבסיסית של ה'הינתקות', והיא 'לשם מה?' מתיישר ד"ר הלינגר עם הקו הרשמי של העירפול והטשטוש ונוקט דרך הגנה הטובה ביותר ההתקפה. לא נוכל למצוא אצלו שום רמז באשר ליתרונות הגלומים בעצם התוכנית אלא רק באיום על מה יקרה אם נמשיך להתנגד לה. באלגנטיות מדומה הוא מדלג מעל כל האלמנטים הדיקטטוריים שבהתנהלותו של ראש הממשלה, ומעל לכל הצביעות של מפלגות השמאל (המוכנות למכור את כל האידיאולוגיה שלהן, ובלבד לזכות ולראות בהחרבת יישוב יהודי), ומסתפק בפריטה על מיתרי אחדות האומה (מיתרים הקיימים, כך נראה, רק אצל הציונות הדתית).
לסיכום. תוכנית ה'הינתקות' אכן טומנת בחובה שבר. לא בין דתיים וחילונים ולא בין תושבי יש"ע ותושבי השפלה, אלא בין הציונים ובין המיואשים. אלו האחרונים סוברים שיקנו לעצמם שקט ושלווה ובריחה מהצורך לשלם יותר ממס שפתיים לרעיון הציוני על ידי ספסור בחייהם ורכושם של אחרים ועל ידי המרת העתיד בהווה.
(פורסם בהצופה)
טענותיו/שאלותיו של ד"ר הלינגר ("הצופה" ד' בשבט) אינן חורגות מהקו הזה. לשם קידום עמדה מדינית שמאלית הוא מנסה לצייר תמונה שחורה ומעוותת של הציונות הדתית, מחד גיסא, ולגמד את הטרגדיה הציונית של תוכנית הגירוש של ראש הממשלה, מאידך גיסא.
טענות רבות יש לכותב, אולם הטענה שחוזרת מבין השיטין היא שהעיסוק בארץ ישראל בא על חשבון ערכים אחרים בציונות הדתית. טענה זו היא שיקרית גם מבחינה עובדתית וגם מבחינה עקרונית.
עובדתית אפשר לבחון כמה חוקים חברתיים חוקקו נציגי הציונות הדתית בכנסת, אלו ועדות הם בחרו לאייש ולעמוד בראשן, אלו תיקים הם בחרו בממשלות האחרונות, מה הם כתבו בהסכמים הקואליציוניים, ומה הם השיגו בפועל.
אפשר גם לשאול את פעילי 'במעגלי צדק' בעת שטרחו על הכנסים האחרונים, איזה אחוז מההנהגה הרוחנית של הציונות הדתית דחה אותם בטיעון בסגנון 'מה לכם אצל פעילות חברתית כשהממשלה שוקדת על גירוש יהודים'?
אפשר ללכת ולבדוק בישיבות תיכוניות ובאולפנות, וגם בסניפי בנ"ע ועזרא, מה נעשה בתחום החסד.
אפשר לבדוק בביטאונים של הציונות הדתית איזה אחוז מוקדש לסוגיות ארץ ישראל ואיזה לעם ישראל.
אבל הרבה יותר קל להיתפס לכתבות עוינות ולא לתת לעובדות לקלקל את הרושם. בייחוד שנראה שיש גורמים המעוניינים לצייר את הציונות הדתית כקיצונית, פוליטית ודתית.
גם בהיבט העקרוני מוזרה הקביעה שלפיה הטיפול בארץ ישראל בא על חשבון הטיפול בסוגיות חברתיות. מעולם לא שמענו שקידום מסיבי של רעיונות ערביים (פעם במרצ, אחר כך בעבודה וכיום גם בליכוד) בא על חשבון נושאים חברתיים. וכי רק עמדה ציונית שורשית איננה יכולה להתקיים יחד עם עמדה חברתית?
עוד מוטרד ד"ר הלינגר מהסתגרות של הציונות הדתית בתוך עצמה. כך הוא שואל אם אין בהתגייסות של הציונות הדתית למען בלימת תוכנית ה'הינתקות' משום דאגה ללנדסמנשאפט של הציונות הדתית. עולם הפוך! תעודת עניות היא לציונות הכללית שלא נענתה לאתגר ההתיישבות ביש"ע כפי שנעתרה לה הציונות הדתית. עתה משמנסה הכורת לעלות על ההתיישבות הזו, ללא טעם וללא תכלית, מתפלאים ששוב הציונות הדתית מובילה?
אפילו אם היה ד"ר הלינגר צודק בהנחתו, היה ראוי להתפעל מהנכונות לסייע הדדית. זה קצת שונה מהאינדיבידואליזם המקובל, מתרבות ההתעלמות של המערב, אבל קצת יותר קרוב לערבות ההדדית של יהודים במשך דורות רבים.
אלא שלמעשה לא הדאגה לחלשים או ערכים של מוסר עומדים כאן לדיון, אלא הרצון לקדם תוכנית מופקרת מכל בחינה. יודע ד"ר הלינגר היטב שאין שום הצדקה ציונית לביצוע תוכנית ה'הינתקות'. לא צריך להיות אלוף במיל' בשביל לדעת את הסיכון הביטחוני שבה, לא צריך להיות מומחה במדעי המדינה בשביל לראות לאיזו תסבוכת מדינית היא הכניסה אותנו (ואף לאחר שתתבטל בעז"ה, ייקח לנו הרבה זמן להתאושש), וגם לא צריך תואר בכלכלה בשביל לראות את הנזק הכלכלי שהיא ממיטה עלינו (ואם נוסיף את נזקי אוסלו נקבל סכומים דמיוניים ממש). אולם עיקר הנזק הוא בתחום הציוני. לראשונה מתכננת מדינת ישראל צעד שמשמעו הכרה בטיעונים הערביים על זכותם הלאומית בארץ ישראל ואי זכותם של יהודים (מקרה ימית הוא שונה בהרבה היבטים, אם כי בדיעבד מתבררת הטעות שבביצועו). נוח להציג את המאבק כמאבק קרתני על זכויות הרכוש של תושבי גוש קטיף והשומרון (גם להם נוח לפרוט על מיתרים אמוציונליים ולעמת אנשים עם המחשבה של זריקת ילדים מבתיהם, החרבת בתי כנסת והוצאת מתים מקבריהם), אולם המאבק הוא לאמיתו של דבר על דבר בסיסי הרבה יותר עתידה של המדינה.
וכך במקום לעסוק בשאלה הבסיסית של ה'הינתקות', והיא 'לשם מה?' מתיישר ד"ר הלינגר עם הקו הרשמי של העירפול והטשטוש ונוקט דרך הגנה הטובה ביותר ההתקפה. לא נוכל למצוא אצלו שום רמז באשר ליתרונות הגלומים בעצם התוכנית אלא רק באיום על מה יקרה אם נמשיך להתנגד לה. באלגנטיות מדומה הוא מדלג מעל כל האלמנטים הדיקטטוריים שבהתנהלותו של ראש הממשלה, ומעל לכל הצביעות של מפלגות השמאל (המוכנות למכור את כל האידיאולוגיה שלהן, ובלבד לזכות ולראות בהחרבת יישוב יהודי), ומסתפק בפריטה על מיתרי אחדות האומה (מיתרים הקיימים, כך נראה, רק אצל הציונות הדתית).
לסיכום. תוכנית ה'הינתקות' אכן טומנת בחובה שבר. לא בין דתיים וחילונים ולא בין תושבי יש"ע ותושבי השפלה, אלא בין הציונים ובין המיואשים. אלו האחרונים סוברים שיקנו לעצמם שקט ושלווה ובריחה מהצורך לשלם יותר ממס שפתיים לרעיון הציוני על ידי ספסור בחייהם ורכושם של אחרים ועל ידי המרת העתיד בהווה.
(פורסם בהצופה)
