"*) הערת שולים"[1] הוא סרט[2] דרמה[3] ישראלי,[4] זוכה פרס קאן,[5] העוסק ביחסי אב-בן[6] על רקע האקדמיה[7] הישראלית.[8] ציון:7.[9]
[1] אחד היתרונות (היחידים ? וראו להלן הערה 4) של היות הסרט ישראלי הוא שאת שם הסרט בוחר הבמאי. תארו לעצמכם שהיה מגיע לארץ סרט גרמני בשם 'Fußnote' (להקרנה חד פעמית בסינמטק כמובן), איך היו 'מתרגמים' את שם הסרט ? בטוח שלא ל'הערת שולים' זה היה בנאלי מדי. לשם עצמו יש מספר רבדים בסרט. הראשון הוא הרמיזה לחביבותה של הערת השולים באקדמיה. למען האמת, בעולם התורני לא רק שיש הערות שולים, יש גם הערות צד וסטים כפולים ומכופלים של אותיות המפנות לאותן הערות שכתבו מי שמכונים בז'רגון התורני 'נושאי כלים', כולל הערות שולים להערות השוליים. ברובד השני נמצאת הערת שולים ספציפית ונלעגת ברובד השלישי חלק מהגיבורים מתברר לנו כהערת שולים בפני עצמם.
[2] את רוב הסרטים אני רואה בבית ב DVD. הפעם הלכתי להקרנה של ממש באולם התיאטרון הקטן בתיאטרון ירושלים. למרות השעה המאוחרת האולם היה מלא. לגמרי. רוב הצופים היו ממגוון הסצנה של האקדמיה הירושלמית (שזה דרך לומר שכולם היו או מרצים, או סטודנטים או דתיים מהאקס-ביצה או שילוב של כל הנ"ל). הציחקוקים במקומות המתאימים העידו שהתסריט ידע לפרוט על נימי הצופים (להלן הע' 5) או אולי היו אלו הצופים שזיהו את המקומות הנכונים להגיב על מנת שייחשבו בעיני סביבתם כשייכים לאותה סצנה נזכרת.
[3] סוגת הדרמה איננה מהחביבות עלי, רק סרטי הפעולה רווי הדם רחוקים ממני יותר. אולם הדרמה בסרט איננה כל כך דרמטית. יש הרבה רגעי אתנחתא קומיים ואין רומנטיקה בכלל. ובדרמה, כמו בדרמה המתח נבנה לכיוון סוף הסרט שבו אמור, על פי כללי התסריט המקובלים, הגיבור לעבור איזשהו קתרזיס, איזה עימות עם עצמו או עם זולתו. מטעמי ספוילר לא נפרט מה קורה בפועל. נקודה זו מושארת כתרגיל לצופה..
[4] אינני יודע מדוע אבל סרטים ישראלים זה פשוט לא 'זה' בעיני. אולי ראיתי יותר מדי סרטים הוליבודיים, אולי באמת הצוותים הישראליים הם מליגה נמוכה בהרבה ואולי זו השפה העברית המוחה בתוקף על הכפפתה לחוקי התיאטראות המודרניים ? רבים מהמבקרים קראו לסרט 'לוקאלי' והשתבחו בציטוט (שאינני יודע את מקורו) ולפיו 'הלוקאלי הוא האוניברסאלי'. אבל הסרט הוא באמת אוניברסאלי. אפשר להעתיק את התסריט כמעט כמות שהוא לכל אוניברסיטה בעולם. אין בסרט ישראליות של ממש מעבר למושגים 'ראש מכון מנדל' או 'פרס ישראל' או 'שמעון פרס' (וראו להלן הע' 8).
[5] למען הדיוק, לא הסרט זכה, אלא התסריט (את הפרס לסרט הטוב קטף 'עץ החיים', מישהו הלך לראות? אני לא אבל זו לא חכמה). אכן התסריט של "*) הערת שולים" הוא מחוכם. העלילה עצמה קצת רזה ויש בה חורים לא מעטים מחד גיסא וסצנות שמקומן לא ברור מאידך גיסא, אבל הקישורים הפנימיים, כולל האקדח בסצנה הראשונה, ההומור המריר והשיקוף המוצלח של המנייריזם האקדמי - מצדיקים את הפרס.
[6] בסרט יש לכאורה יותר מזוג אחד של יחסי אב-בן, אולם יחסיו של פרופ' אוריאל שקולניק עם בנו אינם מפותחים כלל וברור לצופה שכל 'תפקידו' של הבן בתסריט הוא לשמש שק איגרוף לאב המתוסכל. אולם גם במערכת המרכזית בין הפרופסורים לבית שקולניק, אין התפתחות של היחסים. צופים דתיים יכולים לנצל את הסרט לצורך הדגמת הרעיון היהודי של 'כיבוד אב' ולא אתפלא אם הבמאי עצמו הושפע מגירסא דינקותא של דברי הרמב"ם בענין.
[7] אחד הדברים המעניינים בסרט היה להאזין לסמול טוק שברקע (על 'התזה של בויארון') ולשמות המתגלגלים על לשונם של הדוברים ('בער, בונפיל, בארון'... כולם באות ב' מציין פרופ' שקולניק לסטודנטית הנבוכה מבלי לשים לב שהוא מזכיר היסטוריונים ולא חוקרי תלמוד...), לדקדקנות בשמות הספרים - 'מבוא לא המבוא', ליחס למייסדי האוניברסיטה והמחלקה (בסרט 'י"נ פיינשטיין' שהוא שם מפוברק) הגובל בהערצה של ממש.
[8] ליתר דיוק 'האקדמיה הירושלמית'. אמנם כאמור לעיל (הע' 4) אפשר למקם את הסרט בכל אוניברסיטה בעולם, אבל אם בוחרים בישראל, אין ספק שהמקום היאה לסרט הוא האוניברסיטה העברית, בייחוד אם רוצים לדבר על חכמי הדור הקודם, מייסדי מדעי הרוח והיהדות בישראל, שהיו כולם אנשי האוניברסיטה העברית (לא חכמה – לא היו אחרות). כמי שלמד באוניברסיטה העברית וכמי שגר בירושלים שנים רבות היה זה מעניין לזהות את המיקום של הסצנות השונות ולעיתים לעמוד על הקיטוע במעבר משוט המצולם במקום אחד להמשכו שבאמת מצולם במקום אחר. כך למשל המצלמה המוצבת בגלריה של קומה 3 בספריה הלאומית מצלמת את פרופ' שקולניק עולה לאולם חלונות ארדון ופונה ימינה אל אולם הקריאה הכללי, אולם המשך הסצנה הוא דווקא בתוך אולם קריאה יהדות (הסיבה שלא רואים אותי בסרט היא בגלל שהנהלת הספריה הודיעה מראש שצילומי הסרט, אז נטול שם, יערכו ביום זה וזה ואני דאגתי למצוא לעצמי מקום אחר באותו יום).
[9] מה זה הציון הזה ? אפשר לחשוב שמדובר בעבודה אקדמית. הרי גם כשהמבקר הוא מומחה בקולנוע ומצליח לפענח את כל הרמיזות לסרטו האחרון של שפילברג במקביל להומאז' לפליני ולדו שיח השיקספירי במהותו, הרי שבשורה התחתונה מה שקובע הוא טעמו האישי. ומכיוון שכותב שורות אלו הוא חובב מושבע של קומדיות רומנטיות, מי שסומך על הציונים שלו בסרטי דרמה, עושה טעות כנראה.
