קווי יסוד לתוכנית כלכלית לשיפור האיתנות הכלכלית של אזרחי המדינה

הקדמה

המחאה החברתית שעלתה לכותרות התקופה האחרונה, גם אם יש בה יותר משמץ של מחאה פוליטית, העלתה לדיון הציבורי בעיות אמיתיות הנוגעות לרוב הציבור.

שיפור המצב הכלכלי של הציבור יכול לבוא מהגדלת ההכנסות מחד והקטנת ההוצאות מאידך. מטבע הדברים יותר קל לטפל בהקטנת ההוצאות ואכן במסמך להלן יש ריכוז של הצעות לרפורמות כוללות או נקודתיות שמטרתן הקלת הנטל מעל כתפי הציבור.

שמאלה פנה !

יש הרבה מפגעים תעבורתיים שיש להעיר עליהם במחוזותינו. רובם ככולם יודעים אף לעוברים עליהם. מי שמדבר בסלולארי תוך כדי נהיגה יודע בינו ובין עצמו שזו התנהגות אסורה ומסוכנת. גם מי שנוסע מעל למהירות המותרת יודה שכך לא נוהגים. אבל ישנה תופעה שלמיטב ידיעתי רוב השוגים בה דוקא חושבים שהם בסדר. כוונתי לפניה שמאלה.

בפניה שמאלה אנחנו צריכים לחצות מסלול נסיעה אחד (של הרכבים הנוסעים ימינה) ולפנות אל המסלול המרוחק יותר. פעולה זו דורשת תשומת לב לרכבים הנעים משני הצדדים. על מנת לחסוך את הבדיקה הכפולה והמסוכנת הזו (מסוכנת שהרי יתכן שבזמן שמבטנו מופנה שמאלה, מגיחה מכונית מימין) יצר מי שיצר (החברה הלאומית לדרכים) נתיבי האצה לפונים שמאלה. הכוונה היא לנתיב קצר מועד בצידו הפנימי של המסלול (הצד השמאלי של המסלול לכיוון שמאל). השימוש בו הוא כדלקמן: לאחר שוידאנו שאין רכב הנוסע ימינה, אנו חוצים את המסלול של הנסיעה ימינה ונכנסים לנתיב ההאצה בצידו השמאלי של המסלול של הנוסעים שמאלה. התנועה במסלול מימין לשמאל תמשיך לנסוע בנתיבה העיקרי. עתה המשימה היא להשתלב במסלול, הדבר פשוט כמעבר בין נתיבים תוך שימוש מושכל במראות.

נשמע פשוט – לא ? אז זהו, שלא. משום מה רבים מדי דבקים בכלל 'הצמד לימין' וכשהם פונים שמאלה, הם נכנסים הישר אל נתיב הנסיעה העיקרי! למען האמת הנהגים הנוסעים בנתיב הראשי צופים התנהגות כזו וכשמאן דהו פונה שמאלה, אפילו כחוק אל תוך נתיב ההאצה, הוא זוכה לשלל צפירות כשברור לכל שדופק הלב של הנהג במסלול העיקרי עולה בבהלת פתע.

בצמתים מרומזרים הבעיה אינה קיימת, אולם יש בגוש הרבה ישובים שהיציאה מהם איננה מרומזרת או מוסדרת בכיכר תנועה (למשל היציאות מאלעזר ונווה דניאל, אלון שבות שער חדש ועוד). הקפדה על פניה נכונה עשויה למנוע תאונות וכמעט-תאונות.

נסיעה טובה. 

(פורסם בגושארבע)

סוף שבוע ארוך ?

בואו נשים את הקלפים על השולחן. ההצעה לסוף שבוע ארוך של שבת-ראשון היא בלוף. אם אתם זבנים או מוכרנים או קופאים או מאבטחים או טכנאים או ספקים, או עצמאים וכו' וכדו' וכיוצ"ב, ברור לכם שתעבדו גם ביום ראשון.

מעבודה בשבת הצלחתם, אולי, להתחמק. 'אולי', מפני שבאמת לא כל המשק עובד בשבת. 'אולי' מפני שגם אם העסק שבו אתם עובדים פועל בשבת, אם בהיתר חוקי או, מה שיותר סביר, בניגוד לחוק ולרוחו, אולי ניתלתם בחוקי התורה בשביל לא לעבוד בשבת וחג. אולי.

בין פירוד לסינתזה

מעשה באסטרונאוט שנולד במעבורת החלל. כל חייו ניזון מכדורי פחמימות, כמוסות שומנים ומשקה חלבונים. לימים נחת בכדור הארץ ושמח מאד לראות את הסינתזה שהצליחו יושביו של כוכב הלכת  לבצע ולכלול את שלשת המרכיבים בסטייק עסיסי אחד...

אין לי שום יומרה לתת הגדרה אקדמית באשר למהותה של ה'יהדות' כבשאלתו של מיכה גודמן ('סגולה' 13), אולם התיאור שלו את התפתחות היהדות נראה לי קצת הפוך.

התחרות תענה את הכל ?

ערן בר-טל מונה את האחראים למחירים הגבוהים של מוצרים בישראל: היצרנים, המשווקים, היבואנים, הממשלה (לכשרות הוא נותן פטור אלגנטי). בעיניו הפתרון הוא הגברת התחרות בדגש על יבוא מחוץ לארץ.

אני מתקשה להאשים רק את העדר התחרות במחירים הגבוהים. תחרות היא דבר טוב מאד בדרך כלל, אבל האומנם היא לא קיימת ? האם חמישה בנקים גדולים אינם יכולים לקיים תחרות מינימלית? מתברר שלא וגם אם אין קרטל בנקים פורמלי, הרי שהוא קיים בפועל. מי לידינו לא יתקע שבנקים נוספים שיצטרפו למעגל התחרותי הזה לא יצטרפו גם למעגל הקרטלי ? אותו דבר אפשר לשאול על חברות הסלולר או יצרניות הקוטג'. האומנם התחרות בין שלשת הגדולות אינו אמור להספיק לסוג מסוים של תחרות ? זהו שתחרות זה לא הכל.

האבן עדיין זועקת מהקיר

אני זוכר שפעם בעברי משום מה ברחבת הכותל, נקלעתי אל מאחורי קבוצת תיירים. המדריך, מצויד ברמקול נייד ובאנגלית רצוצה הסביר לתיירים הנפעמים שכאן מולם (קרי הכותל המערבי) הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים ושם למעלה (קרי הר הבית) המקום הקדוש ביותר למוסלמים.

אינני יודע מה היה קורה אם היתה לי אז החוצפה והתעוזה שיש לי היום (כך אני מקווה). אולי הייתי ניגש ומסביר לתיירים שמה שנמצא מולם איננו אלא בית כנסת רב-מנייני ולא מקורה שקדושתו איננה גדולה מקדושת כל בית כנסת אחר ושהמקום הקדוש ליהודים נמצא שם למעלה ואילו מה שקדוש למוסלמים נמצא הרחק הרחק מכאן. מכל מקום באותו יום הנחתי לבלוף לעבור לסדר היום והמשכתי הלאה.

תשעה באב שוב קרב. שוב נצום ונתאבל. רבים מתבלבלים לחשוב שאנו מתאבלים על שני בתי המקדש שחרבו ולא היא. אנו הרי מתאבלים על כך שלא זכינו שבית המקדש השלישי יבנה בימינו. לכאורה אנחנו בכיוון הנכון, הרי לפני 100 שנה איש לא העיז לחלום על עצמאות וריבונות (איש, למעט הרצל) והנה אנו כאן. הציונות מלמדת שהסבלנות משתלמת.

אך אין להתעלם מהצדדים האחרים של הסיפור, דווקא כשאנחנו כה קרובים - אנחנו גם כה רחוקים.  כמו משה רבנו שהגיע עד ערבות מואב אך לא נכנס לארץ כנען, כך אנו שהגענו ושחררנו ואין בכוחנו לבנות את בית הבחירה מסיבות שונות ומשונות.

ואם לא די בכך, באים פוליטיקאים, מראיינים וכותבי טורים ומדברים על הזדמנות היסטורית ומנסים לקוות שיוכלו להשאיר בידנו את הכותל תמורת מסירת הר הבית. מוסרים את הכהנת תמורת הפונדקית ועוד מרגישים מרוצים מכך !

אז אם תשאלו אותי, אם מישהו מתקשה להבין על מה אנו בוכים - על דא קא בכינא.

  

שלשה גברים ב....

שלשה זה מספר טוב. מספר גברי כזה. מתאים להעמדה בשלשות. שנים זה מספר שמתאים לאיש ואישה, ארבעה זה כבר כנופיה. שלשה – זה מתאים בדיוק.

אז היכן נמצא את השלשה שלנו ? היום אולי היו ממקמים אותם בקרוז באיי בהאמה. אבל ג'רום ק' ג'רום בחר למקם אותם בשייט על נהר התמז, הנהר הזורם מאוקספורד לים דרך לונדון. שלשת החברים, ג'רום הוא אחד מהם, יוצאים לנופש בנוסח אנגלי בין קברים ומסבאות לאורך הנהר והכל מתובל בהומור אנגלי מהסוג העליון (כלומר לא סלפסטיק פרודי נוסח מונטי פייטון).

זהו ספר קאלט של ממש. כזה שאפשר לצטט ממנו.

"אני זוכר שפעם הלכתי לבריטיש מוזיאום כי רציתי לברר מהו הטיפול במחלה הקשה שתקפה אותי באופן לא אנוש. פתחתי וקראתי כל מה שריציתי...;מבלי משים המשכתי לדפדף בכל מיני מחלות. אני לא זוכר מה הייתה המחלה הראשונה שמשכה את תשומת ליבי, אבל אני יודע שזה היה משהו ממאיר, איום ונורא, ועוד לפני שקראתי חצי מרשימת "הסימפטומים האופיניים", היה ברור לי שאני חולה במחלה הזאת...

מתוך אדישות המשכתי לדפדף.. גיליתי שאני חולה בטיפוס המעיים... מחלת ברייט... דיפטריה... כך עברתי על כל אותיות האלף-בית, והתברר לי שהמחלה היחידה שאין לי היא "ברכי עוזרת הבית" ..."

הציטוט הא מתרגומו של דני קרמן (אריה ניר, תשס"ב). זו גרסה מוארת ומלאה של הטקסט. הציורים שם אינם טובים כל כך אבל לספר מתלווה נספח היסטורי ואוסף של טיולים מומלצים בעקבות הספר (למי מאיתנו שנקלע לצערו בגלות אנגליה). מיכל ווזנר כתבה ספר בשם 'שלש בסירה' על שלש נשים צעירות דתיות היוצאות בעקבות הספר, אני לא חושב שזה המגדר, אבל הוא הרבה פחות טוב.

לאריך קסטנר יש מקום אחר לשלשת הגיבורים, גם הם נמצאים בנופש – מלון נופש באלפים אליו מגיעים הטיקון המחופש לעני, העני המזוהה כטיקון והמשרת של הטיקון המיודד עם העני. אל תטעו בסופר, זה לא ספר ילדים כי אם סאטירה חברתית שנונה, אם גם צפויה למדי. בספר 'שלשה גברים בשלג' (זמורה ביתן) תוקף קסטנר את הצביעות החברתית המתבטלת בפני בעלי ההון ומתעלמת מחסרי ההון. בספר זה, בניגוד לראשון, יש נוכחות נשית ניכרת.

אגב, בשני הספרים יש דמות דומינטית בלתי אנושית, בראשון זהו הכלב, בשני – בובת שלג.

קריאה מהנה.

(פורסם ב'גושארבע')