האבכה בחמישי ?

מדי פעם עולה לדיון השאלה האם תקומת מדינת ישראל איננה מחייבת אותנו לחשבון נפש דתי. הצומות על החורבן הם רק אחד מאותן נקודות המועלות לשולחן הדיונים.

ובאמת, כל מי שעיניו בראשו רואה איך מול עיננו מתגשמים דברי הנביאים:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם:" (עמוס ט' יג-יד)

 או

"כֹּה אָמַר ה' צְבָ-וֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ:" (זכריה ח' ד-ה)

וכל בר דעת מבין שסוף סוף נמצא עם ישראל במגמה של שיפור במצבו הלאומי (לא נכנס כאן להגדרות של 'אתחלתא דגאולה'). ומדוע לא נבצע שינוי ברוח דברי הגמרא:

"אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין." (ר"ה יח:)

[למרות שהגמרא שם מחריגה את תשעה באב בפירוש וע"ש].
אלא שאדרבא ! דוקא מצבנו הלאומי המשתפר והולך (עם עליות ומורדות כמובן), דווקא הריבונות שלנו בא"י בכלל ובירושלים בפרט, דווקא הם הם המדגישים את העיקר החסר מן הספר ! 
לא זו בלבד שטרם זכינו לבנין בית מקדשנו (והלא נאמר שכל דור שאין בית המקדש נבנה בו - כאילו חרב בו), אלא שאפילו לעלות ולקונן על רחבת הבית אין ניתן לנו. הר הבית שמם - ישמעלים מהלכים בו !
הלא על זאת מחה חגי הנביא באומרו:

"הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב:" (חגי א' ד)

 אם כך, וכמובן יש להיות מודעים לכל העכבות המונעות מאיתנו את בנין הבית לעת כזו, אין מקום בכלל לשאלה שהעלנו ! 
ניטל עלינו להמשיך ולקונן על מצבנו המדיני והלאומי שאינו מאפשר לנו להשלים את התהליך שבו הוחל לפני דור או שנים בתקווה שיזכנו ה' ויבנה בית מקדשנו במהרה בימינו.

גרנולה

זה היה לפני יותר מ 30 שנה. בחו"ל זללו כבר מיזלי וגרנולה, אבל בארץ זה היה די חדש. היה אז מפעל אחד שייצר גרנולה. אבי שליט"א היה קונה את הגרנולה והוא לימד אותי לערבב אותה ביוגורט (אז זה לא היה מסובך כמו היום – היה יוגורט מסוג אחד, חמצמץ כדבעי ובלי טעמים). ה'קונץ' היה לשים ף או שתים גרנולה על היוגורט ולערבב אותה פנימה מבלי שהשולחן יוכתם לא בטיפות יוגורט ולא בפירורי גרנולה. במלוא הצניעות – הייתי שיאן הבית.
ואז קרה הארוע ששינה את חי לעד (בהיבט הגרנולאי של החיים). בארוע משפחתי נוצץ, הניחו בין השאר על השולחן ערמת גרנולה וגם יוגורט. לקחתי מנה אחת אפיים. היה מי ששם לב לחיבתי לתערובת. אבי הציג אותי בפני בעלי מפעל הגרנולה (היחיד) שנכחו אף הם בארוע.
בעלת המפעל היתה חביבה דיה בשביל להסגיר בידי את המתכון לעשית גרנולה.
מאז נמכר המפעל מספר פעמים ומאידך, המתכון המקורי שונה לבלי שוב (או במילים אחרות – הוצאנו את השמן...).
בגילוי נאות נאמר שיש בישוב מי שעושה גרנולה טוב ממני, אבל חזקה עלי מצוות העורך והנה המתכון שלי, אני מזהיר מראש שמי שאוהב 'מתכונים של בית מרקחת' (כלומר עם כמויות מדויקות) שידלג לכתבה הבאה.
• חופן שומשום (מלא כמובן !)
• חופן זרעוני פשתן (גרוסים).
• חופן נבט חיטה (שימו לב שמוצר זה צריך לשמור בקירור).
• חופן גדוש של שקדים, אגוזים (כל הסוגים), בוטנים (לא קלויים), פיסטוקים (בלי הקליפה ...)גרעינים (חמניה, דלעת וכדו' – גם אלו בלי הקליפה כמובן) – לטחון יחד, לא לאבקה אבל לגרגרים קטנים.
• שלש-ארבע כוסות קוואקר דק.
• יש מי שאוהב להכניס לתערובת גם פירות יבשים שונים – אני לא ! גם את הקוקוס (הלא מי יודע מה בריא) – ניפיתי מההרכב הפותח יחד עם השמן המשמין שנותר מיותם בצד (כן, כן, שמן זית זה מה זה בריא, אבל אני לא יודע מה אתכם, ניחוח זיתים בגרנולה לא עושה לי את זה).
לערבב את הכול בקערה.
לשים בכוס תערובת של דבש, סילאן (אבל אמיתי, לא זה עם הסוכר שהוא בעצם רק ריבת תמרים ולא סילאן) וסוכר חום (זה עם המולאסה). לא ניסיתי לשים גם סירופ מייפל, מענין אם זה תורם. על התערובת יש לשפוך מים רותחים שימסו את הכל.
שופכים את הנוזלים על התערבות ומערבבים היטב. יש להשמר שלא יווצרו גושים. שימו לב ! התערובת צריכה להיות לחה ודביקה, אבל לא מוצקה – פירורים קטנים.
משטחים את התערובת על נייר אפיה על תבנית. מכניסים לתנור לכ25 דקות בחום גבוה (נגיד 190 מעלות) וכל 5 – 7 דקות הופכים כדי למנוע היווצרות גושי גרנולה (מי שרוצה עוגיות גרנולה שיחפש מתכון אחר בבקשה) ובכדי שהתוצאה תהיה שחומה באופן אחיד (אל תתנו לה להישרף, משחת אלוורה לא תציל את הגרנולה...).
התוצאה צריכה להיות יבשה אבל לא כמו קרש, קצת לחלוחית תמיד מועילה.
סיימתם ?
לכו למקרר, הוציאו יוגורט (לבן כמובן), הסירו את המכסה, העמיסו על היוגורט שתים שלש כפות מהגרנולה שהכנתם, ערבבו היטב (זוכרים ? בלי שהיוגורט יטפטף החוצה ובלי שפרורי גרנולה יכסו את השולחן), לכו לשאול את הרב מה מברכים על התערובת (גרנולה לבד זה מזונות) ו... תיהנו ממזון בריאות משמין (ואם עשיתם לבד – משמין גם מנחת).

(פורסם ב'גוש ארבע'

" מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" – על ברכות בלעם

(לע"נ הנער אמיתי בן אלכסנדר)

שלש פעמים מנסה בלק מלך מואב להביא את בלעם לכדי קללה על עם ישראל. לא נדון כאן בשאלה מה היתה יכולה קללה כזו להועיל, נסתפק בעובדה שמלך מואב האמין שיש בכוחה של הקללה להזיק לעם ישראל. אין להתפלא כלל על כעסו בעקבות כל פעם שבלעם מברך במקום לקלל.

בעיון זה נבחן בקצרה את שלשת מחזורי הקללות שהפכו לברכות. בהתחלה נעין במבנה ובסוף עניר גם על התוכן.

קל לראות שכל מחזור מחולק לשלaה חלקים (נתעלם כרגע מהתוספת שיוזם בלעם לאחר שהוא 'מפוטר' על ידי בלק):

א.    הקדמה – המניע לברכה.

ב.     הערה נבואית – אמירה הבאה להדגיש את היותו של בלעם נביא הכפוף לה'.

ג.       הברכה המופנית לישראל

מחזור	ראשון	שני	שלישי
הקדמה	מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל:	קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר:	נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:
נבואה	מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה -ֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה':	לֹא אִישׁ -ֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה: הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה:	נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי -ֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:
ברכה	כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ:	לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' -לקיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ: -ֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ: כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה   פָּעַל -ֵל: הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה:	מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם: יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ: -ֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר:

מה ההבדל בין המחזורים ?

במחזור הראשון מודה בלעם שהיוזם הוא בלק ("ינחני בלק"), הוא הכח המניע של התהליך. אולם בלעם מיידע את בלק שהוא אינו יכול לפעול נגד הבורא ("מה אקב לא קבה –ל") והתוצאה – ברכה.

במחזור השני, היוזם הוא בלעם, אולם בלק הוא עדין המאזין האולטימטיבי ("קום בלק ושמע"). בלעם מנסה להסביר לו שאין לו שום יכולת לרמות את הבורא או להתעלם ממנו, יתרה מזו, גם את דעת הבורא – אין להשיב ("ההוא אמר ולא יעשה"?) ושוב בתוצאה היא ברכה.

במחזור השלישי, בלק נעלם. דומה שקריאתו של בלעם הופכת אוניבסלית, אבל עדין מקורה של הנבואה – בה' ("שמע אמרי –ל") וכמותה – הברכה.

גם בברכות ישנה התפתחות. אם בהתחלה עם ישראל מוזכר כמי שנמצא מחוץ לחשבונות אומות העולם ("ובגוים לא יתחשב"), הרי שבברכה השניה הוא כבר מתעורר לפעולה (מדינית ?) – "הן עם כלביא יקום". בברכה השלישית ואחרונה אנחנו מוצאים את עם ישראל כמנהיג מנצח שכבר נח על זרי הדפנה ("כרע שכב כארי").

במצב זה מבין בלק שכל ניסיון נוסף רק ישדרג את הברכות שמקבל עם ישראל עוד יותר והוא מפסיק את מה שמבחינתו הוא פארסה, שכן כשם שהוא מאמין שקללתו של בלעם יכולה להזיק, הרי גם ברכתו יכולה להתקיים וברור לו לבלק מי הם צריו של עם ישראל ועצמות מי יגרמו על ידו.

אולם גם מי שמסופק ביכולת של קללות או ברכות של אדם לשנות את דעת הבורא, יכול לקוות ולהתפלל שמעשינו יזכו אותנו במימוש הברכה שברך ה' את אברהם אבינו (בראשית י"ב ג): "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" אשר השתקפה גם בדבריו של בלעם.

========
מאמר מענין על פרשת בלק כאן.

כלוב קיץ

[מאמר זה פורסם בזמנו ב'הצופה', אך הוא אקטואלי כתמיד, אני מפרסמו כחלק מפינת הנוסטלגיה של הבלוג]

עלי להודות שאינני יורד לסוף דעתם של המתנגדים לשעון הקיץ מסיבות דתיות, האומנם הקשיים של משכימי הקום בקיץ גדולים ממצוקת מתפללי לפני הנץ בחורף?
מאידך, אינני מבין את צהלתם של תומכי שעון הקיץ כשמתפרסם החיסכון של המגזר התעשייתי, בשעה שברור שהמגזר הפרטי שילם את ההפרש. עוד יותר יש לתמוה על החיסכון העלוב שאפשר להשיגו בקלות על ידי ביטול חצי מתפקידי השרים (וי"א שהרווח לא יהיה כלכלי בלבד וד"ל).
אשר על כן, דומה שבבסיסו של דבר עומדים רק נימוקים בלתי רציונאליים, רגשיים או אישיים, אשר אי אפשר להצדיקם בהוכחה או נימוק אבסולוטי. מניפולציות על מהן שעות הצום קשות (תחילה או סוף) או על שעת ההשכמה הדרושה למטייל בחג הסוכות, או למתפלל בזמן הסליחות, כל אלו משקפים מאווים אישיים ולאו דווקא לאומיים.

"ויאמר אליו אדום לא תעבר בי"

בפרשתנו מגיעים בני ישראל אל סיפה של ארץ כנען. הם מגיעים מן המדבר וחפצים לחצות את הירדן אל נחלתם. דא עקא ובדרכם ניצבות (מדרום לצפון) ממלכות אדום, מואב וממלכת סיחון האמורי. במזרח נמצאת ממלכת בני עמון.
דרך המלך העולה מן המדבר צפונה עוברת דרך ממלכות אלו והראשונה שבהן היא כאמור – אדום.
משה פונה אל אדום בבקשה לעבור דרך ארצם בדרך המלך, תוך הבטחה מפורשת לא לפגוע ברכוש:
"נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ:"
הרש"ר הירש מסביר שהביטוי 'לא נשתה מי באר' דומה לענין ה'לא נעבור בשדה ובכרם' ומשמעו אי פגיעה ברכוש הפרטי (שכן אין באר טבעית – כל באר היא מעשה ידי בני האדם שחפרו אל מעבה האדמה עד שהגיעו אל שכבת מי התהום ויצרו מעין מלאכותי).
האדומים מסרבים לבקשה זו ומשה מנסה שוב ברור לנו שהצעתו הבאה תהיה הצעת פשרה שיש בה משום הרעת תנאים לבני ישראל:
"בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה"
אכן במקום 'דרך המלך' נמצא את 'המסלה' ובמקום ההבטחה לא לנטות... ישנה הבטחה לקנות מים. כל הפרשנים מסכימים ש'המסלה' היא דרך צדדית נחותה העוברת הרחק ממרכזי האוכלוסייה והרש"ר הירש מסביר שמה שבנ"י מציעים זה שלמרות שליד המסילה המים אינם מי באר אלא מי הפקר – בכ"ז ישלמו תמורתם. גם לכך מסרבים האדומים.
באין ברירה, נוטים בני ישראל הרחק מזרחה ועוקפם את אדום. בדרכם זו הם גם עוקפים את מואב ורק פחדיו של בלק מביאים אותו לבקש לו (בפרשה הבאה) קוסם שיציל אותו מיד בני ישראל (שכאמור, אינם מתכוונים כלל לעבור דרכו). בני ישראל 'משתחלים' ברווח שבין מואב ועמון אל ממלכת סיחון החוצצת בינם ובין מעברי הירדן שמול ערבות מואב (זהו שם היסטורי, באותה תקופה ערבת מואב אינן נמצאות בחזקת ממלכת מואב).
מדוע מסרב אדום לאפשר לבני ישראל לעבור בדרכו ? שאלה זו מתחדדת לאור מה שמספר לנו משה בשירת הים – 'אז נבהלו אלופי אדום'. יתכן ונוכל להבין זאת לאור תיאור הברכה לעם ישראל בעת שעושה רצונו של ה' (ויקרא כ"ו ו) "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם". מעבר של כח לוחם, אפילו בדרך להלחם בצד ג' – יש בו משום איום ופגיעה בריבונות. על פי חז"ל זו היתה הסיבה שבעטיה ניסה המלך יאשיהו לעצור את פרעה נכו מלעבור בארץ ישראל, מהלך מוטעה שנגמר בנפילת המלך ליד מגידו. סביר שתפיסה זו רווחה בקרב אומות האזור בכללותן ומשום כך לא רצו האדומים שכח לוחם גדול יעבור בשטחם.
ואכן, מדוע לא מפלסים בני ישראל את דרכם דרך אדום בכח החרב ? ענין זה מתברר בפשטות מתוך דברי ה' בדברים ב' ה:
"אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר:"
ובאופן כללי יותר בעמוס ט' ז:
"הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְקֹוָק הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר:"


כלומר – לכל עם ואומה מקצה הקב"ה את מקומה עלי אדמות. האימפריאליזם הוא מגונה בעיני ה' ובמצב אידאלי כל אומה צריכה לדעת את מקומה וגבולותיה. למרבה הצער בא סנחריב ובלבל את האומות ואין אדם בעולם, פרט לעם ישראל, יודע את מקומו הטבעי. כנראה בשל כך לוטשים עמים רבים את עיניהם לארץ ישראל, בימות המשיח שבהם 'לא ישא גוי אל גוי חרב' תתברר גם לאומות העולם זהותן הלאומית וממילא מקומן הטבעי על פני כדור הארץ וממילא ישרור השלום.

העוגה של ע'

היינו חמישה, ע' הנשואה המארחת, ר', ש', ח' ואנכי – קבוצת לימוד במתמטיקה באוניברסיטה, מנסים לצלוח את המכשול המפחיד ביותר של שנה א' - אינפי. ארבע בנות ואנכי, לא ממש צירוף אידאלי, אבל מסיבות שלא כאן המקום לפרטן יצא שאני ידעתי טוב את החומר הזה והייתי צריך את הסיכומים שלהן במקצועות אחרים.

אחרי פתרון של אינספור תרגילים תוך שימוש בכלל לופיטל, משפטי קושי ולגרנז' 0שעתה אין לי שמץ של מושג מה הם בדיוק אומרים) היתה צפויה ומתבקשת עייפות החומר (הכוונה לחומר הספוגי האפור שבתוך קדקודנו).

ע' הצילה את המצב והגישה לשלחן קפה (למי שרצה, אני לא רציתי) ועוגת גבינה. אהה ! מאז ומעולם הייתה לי חולשה לעוגות גבינה. אולם עוגת גבינה כזו טרם טעמתי !

הסתבר שעמיתותי לשולחן חשבו אף הן כך ומיד עלתה הדרישה לקבל את המתכון. למרות הסיטואציה הלכאורה לא רלוונטית הצטרפתי למקהלה, ולתדהמת הקהל ביקשתי ואף קיבלתי את המתכון.

כן, מאז עברו מספר עשורים בחיי ודומני שלא אגזים אם אומר שהכנתי את העוגה של ע' מספר תלת ספרתי של פעמים (כולל פעם אחת בתנורה של מי שלימים תהיה חמותי, אולי בשל כך נאותה לתת לי את ידה של בתה...). מאז התעשר פנקס מתכוני עוגות הגבינה שלי במתכונים טובים מאד (יש לי עדים...) אולם לעוגת הגבינה של ע' שמור מקום של כבוד בפנקס.

אינני יודע היכן נמצאות כיום ע', ר', ש' וח'. אין לי מושג אם הן עדין עושות את העוגה ואם העוגה עזרה להן בחיים. אבל אולי לכם היא תעזור ורק נותר לי לקוות שע' לא תכעס שאני מעביר את המתכון הלאה.

שלב א' – קלתית

כוס קמח + כוס קמח תופח (או שתי כוסות קמח + שקית אבקת אפיה)

חצי כוס סוכר (פלוס מינוס)

חלמון (תשמרו את החלבון נקי להמשך)

100 גר' חמאה.

סוכר וניל

חופן אגוזים טחונים (לא חובה)

מערבבים את כל החומרים לבצק. שוטחים על תבנית 28 (תחתית ודפנות) ואופים 20 דק' ב 180 מעלות.

שלב ב' – מילוי

750 גר' גבינה (את האחוז תבחרו לבד...).

מיכל שמנת חמוצה.

ארבעה חלמונים (את החלבונים תוסיפו לקערה שיש בה את החלבון מהשלב הקודם).

חצי כוס סוכר (שוב – פלוס מינוס).

כף תמצית וניל.

(במקור כתוב להוסיף קצת מיץ לימון, אני אישית לא סובל טעם לימוני בעוגת גבינה אז מעולם לא שמתי).

מערבבים היטב ושמים על הקלתית האפויה למחצה ואופים לשעה ב180 מעלות (ויש אומרים שעדיף לאפות 10 דקות ב 210 מעלות ועוד שעה וחצי ב 120).

שלב ג' – ציפוי

5 חלבונים (חשבתם ששכחנו אותם ?)

סוכר (כמה ? כמה שטעים לכם)

מקציפים את החלבונים ומוסיפים את הסוכר לייצב את הקצף. שמים על המילוי האפוי ואופים לעוד 10 דקות בערך ב 180 מעלות.


(פורסם בגוש ארבע)

דתי ציוני בגוש עציון, אז והיום

מי שקורא את תולדות ההתישבות החדשה בגש עציון (חדשה, קרי במאה השנים האחרונות) רואה מי שאת עיקר התנופה של ההתישבות נתנה הציונות הדתית. הגרעינים הדתיים של הקיבוץ הדתי שיישבו את כפר עציון (אשר עלה על הקרקע בסוף ניסן, ממש בתקופה זו של השנה), משואות יצחק ועין צורים הגיעו לכאן בתוך אמונה באידאל של 'תורה ועבודה'. הם לא היו שליחיו של מגזר אלא שליחיו של רעיון.
הם עבדו בשיתוף פעולה עם המוסדות של המדינה שבדרך, לעיתים בצורה הרמונית יותר ולעיתם פחות, אולם הם לא חשבו לאבד את זהותם ולהתערבב באחת ממפלגות הישוב כדי ליהנות מהטבות או בכדי לקדם את האינטרסים הצרים של קבוצתם.
היו אלו זמנים יותר אידאולוגים. תהיה זו כמובן תמימות להניח שכל הויכוחים אז היו על טהרת האידאולגיה. בלי לבדוק אני מניח שגם אז לא היו האנשים חפים מאינטרסים אישיים, מפגלתיים וקטנוניים. אולם ברור לי כשדברו על אידאל, לא היה זה מס שפתיים.